מגדלור של סובלנות

ערב יום השואה. ביבי נואם ביד ושם. אשכנזי נואם בפולין. הסרקאזם חוגג.

השימוש הפוליטי בשואה נהיה בלתי נסבל משנה לשנה. הפעם זה היה כבר כל כך מגוחך, שאני לא מבינה איך ביבי לא נתן כבר איזה כאפה לעצמו. פשוט לא יאמן כמה יהירות וכמה צרות עין בנאום אחד.

כמובן שבכותרת הנאום התנוסס הדובדבן שבקצפת: 'האיום האירני' שהרי ברור לכולם שגם אם מחר האירנים יגידו "טוב, חבר'ה, עבדנו עליכם, אין לנו פצצת אטום בואו נאכל גלידה", עדיין ימשיכו ביבי וחבריו לדבר על האיום האירני, כי הרי ככה הם מחזיקים אותנו בביצים, שחס וחלילה לא תבחר איזו ממשלה שמאלנית רופסת. לא שבאמת בצד האירני מסתתרים מתחת לרעלות דובוני אכפת לי, אבל זה נורא נוח להשתמש 'במפלצת האירנית' להסחת הדעת בכל פעם שמתגלה עוד איזו פרשת שחיתות.

אז בסדר, נכון, לשואה יש 'תפקיד חשוב' בהצדקת קיומנו כאן, וכן, סביר להניח שאם היא לא הייתה מתקיימת, אז קומץ החלוצים שהיו כאן היה מת בקדחת, וישראל לא הייתה קמה גם בחלומות הרטובים של הרצל. אבל כל הסיסמאות האלה של 'זכור מה עשה לך עמלק' ו'בכל דור קמים עלינו לכלותנו' פשוט עושות לי בחילה.

כל הנרטיב של השואה כפי שהוא מעוצב ומובנה החל מגן הילדים עבור בחטיבות הבינים והתיכונים שגולת הכותרת שלהם היא המסעות לפולין שהפכו להיות מפעל משומן, ועד הקישור של יום השואה ליום הזיכרון והעצמאות והנאומים הבומבסטים הללו יש בו מסר בעייתי, שלא לומר גזעני.

במקום לחנך לכך ש"לעולם לא עוד- לכל אדם" מטיפים ש"לעולם לא עוד לעם היהודי". במקום לחנך לסובלנות ולקבלת האחר, מחנכים ללאומניות ושנאת זרים. אנחנו אומה גזענית- רואים את זה בכל מקום- בטלוויזיה, במשחקי כדורגל, בכתות, ברחוב, בעיתונים באהדה העצומה שיש לליברמן וישי, ביחס למהגרי עבודה ואיפה לא.

אבל עבור ראש הממשלה שלנו, אנחנו אומה נאורה, חברה חופשית (חופשית עבור מי?) וככה הוא אמר הערב:


"חברה חופשית חייבת לשאול את עצמה מה היא עושה מול כוחות רשע דורסניים, ששואפים להחריבה ולרמוס עד דק את האדם וזכויותיו. אין סובלנות בלי גבול, וצריך לשרטט את גבול הסובלנות. זו השאלה שכל המדינות הנאורות חייבות להידרש אליה".
ובלי להתבלבל בכלל, מגדיר אותנו ביבי כ"מגדלור של סובלנות". הרשו לי לגחך.
אחח ביבי, לא נראה לי שאתה כזה טיפש, אז אולי אתה חושב שאנחנוטפשים? שבאמת אם תגיד שאנחנו חברה שזכויות אדם לא נרמסות בה- אנחנו נבלע את הפתיון? או שבעצם אתה מתכוון לזכויות רק של חלק מבני האדם במדינה הזאת? רק אני רואה את הסתירות האיומות שבמשפט הזה? יש את ה"רעים" ויש את ה"טובים הנאורים". הטובים צריכים להיות מגדלור של סובלנות, אבל יש גבול- עד הרעים. בעצם, ככה ביבי נותן לעצמו לגיטמציה להיות חסר סובלנות עבור כל מי שמאיים להחריב ולהשמיד את המגדלור הזקור שלו.
ולסיום סיומת גם בנאומו של הרמטכ"ל נמצאו פנינות חוכמה. בעיקר האמירה מלאת הפאתוס:"לעולם לא יביטו ילדים יהודים במבט מפוחד, מתחננים שיחוסו עליהם". אבל גבי היקר, מה לגבי ילדים לא יהודים?
אני שונאת שעושים השוואות של השואה למצב הפוליטי שלנו היום, כשם שאני שונאת שמשתמשים בה למטרות פוליטיות. גם אין ספק שיש להבדיל אלף הבדלות בין רצח עם שנעשה במכוון ובזדון לבין מלחמה שגובה מחיר דמים גבוה, גם של חפים מפשע. אבל התחושה הקשה שעולה מן הנאומים הללו, שחוזרים על עצמם מדי שנה, היא שהשואה נותנת לנו צידוק לפגוע, להרוג ולרמוס זכויות אדם והכל כדי שמדינת היהודים הנאורה שלנו תמשיך להתקיים.

צריך ללמוד את השואה, ואי אפשר להמנע מפוליטיזציה שלה. אבל אני מקווה שהמסר אותו יבחרו מנהיגים לעתיד להעביר, יהיה מסר אמיתי של סובלנות ושל חתירה לשלום. לא במקרה יום השואה מגיע שבוע אחרי פסח. המסורת מצווה עלינו לקבל את ההזר והאחר, לאהוב אותו, דווקא בגלל העובדה שגם אנחנו פעם היינו במקום הכי נמוך וחשוך. "וגר לא תלחץ כי גרים הייתם בארץ מצריים".

החודש החלו ההכנות למסע לפולין בבית הספר.

נסעתי לפולין כשהייתי בכתה י' במסגרת משלחת של הצופים. אני יכולה להעיד על עצמי שבאופן יחסי הייתי מאוד 'בשלה' למסע: קראתי כל ספר שעוסק בנושא כבר מגיל צעיר, כתבתי סיפור בן 40 עמודים על ילד יהודי בשואה (בכתה ה'!) ובחדר שלי לא היו פוסטרים של ריטה אלא מקדש קטן לאנה פרנק. אין ספק שהמסע היה אבן דרך משמעותית בעיצוב הזהות שלי, הן כיהודיה והן כאדם, אולם הוא היה חלק מתהליך שלם שעברתי עם עצמי, ולא עוד משהו שצריך לסמן עליו 'וי'. אני רואה חשיבות עצומה בלימוד זכרון השואה ובהפקת לקחיה, אולם כיום, במבט קצת יותר מפוכח, הדברים נראים אחרת.

המסע לפולין הפך בבתי ספר רבים לגולת הכותרת של התיכון, למעין הכרח ב'תעודת הזהות הישראלית' (לצד גיוס לצבא ונסיעה להודו אחרי השחרור). המסר המועבר בגלוי ובסמוי לבני הנוער ברובם המכריע של מסעות אלו אינו מסר של התנגדות לגילויי גזענות באשר הם או של סובלנות כלפי הזר והאחר אלא מסר לאומני שעיקרו 'לא ניתן לזה לקרות שוב' (לעם היהודי כמובן) ופירושו בתרגום חופשי- תתגייסו לצה"ל ותשנאו אחרים.

במובנים רבים הפך המסע לפולין לכלי המשמש מטרות פוליטיות. אין פה (רק) מסע תמים של התחקות אחר עולם יהודי שהיה ואיננו עוד, אלא שימוש ציני בזכרון השואה על מנת לחזק את הרגש הלאומי/לאומני/פטריוטי של התלמידים. לאומיות זה אמנם חשוב (האמנם?) אבל לא כשהיא מוזנת מגזענות, שנאת אחרים, וריקנות תרבותית. המסע הפך להיות גרסה מעודכנת להשתטחות על קברי צדיקים, פולחן של קיטש, מוות ויהודה פוליקר. לעומת זאת לימוד מעמיק, שאילת שאלות וחשיבה, הפכו בו למצרך נדיר. אין לי ספק שישנם מדריכים מדהימים (ואני אף מכירה כמה מהם) שמעודדים את הילדים לחשוב ומשתדלים להוסיף מסרים הומניים של קבלת האחר או נגד גזענות באשר היא, אולם אל מול אינטנסיביות המסע ועוצמת הרגשות של הר האפר במיידנק (על רקע שיר מרגש), אני תוהה מהו המסר המנצח.

כל התלמידים רוצים לנסוע לפולין. "למה?" שאלתי "כדי לשיר את התקווה באושוויץ" ענתה תלמידה "כדי להתעטף שם בדגל ישראל" הוסיף אחר. באותה נשימה הם חושבים ש'ערבי טוב זה ערבי מת' והידיעה שלהם בהיסטוריה מתמצית בשינון עקר של המחברת לקראת המבחן ("את מה פתרו בפתרון הסופי"?).

הנסיעה לפולין הפכה להיות עוד טיול שנתי גדול (ויקר) שאין עליו עוררין, שאף אחד לא שואל מהי תרומתו האמיתית לבני הנוער, ויותר מזה, מהם המסרים והערכים שהיינו רוצים להעניק לתלמידינו באותו מסע. יהודה אלקנה, כתב במאמרו המפורסם "בזכות השכחה" (הארץ, 2/3/88) כי "כל לקח חיים או תפיסת חיים שמקורה בשואה הם אסון. מבלי להתעלם מהחשיבות ההיסטורית הנודעת לזכרון קיבוצי, אוירה שבה עם שלם קובע את יחסו להווה ומעצב את עתידו בהתייחסות מרכזית ללקחי העבר, היא אסון לעתידה של חברה הרוצה לחיות בשלווה יחסית ובבטחון יחסי ככל העמים"

השאלה שלי היא מהם אותם 'לקחי עבר'? ישנם לקחים שראוי וטוב לבסס עליהם חברה. אולם חברה הבוחרת לבנות עצמה סביב חורבן ושכול המועצמים על ידי תחושות של רחמים עצמיים, נקם, שנאה וקורבניות היא חברה חולה. חברה בריאה היא כזו הצומחת ממקום של פעילות מוסרית ואינטלקטואלית, חברת צדק ורחמים, חברה הנבנית מתוך המטען העצום של אלפי שנות יצירה (יהודית ואנושית) ולא להפך. מסע לפולין יכול להיות משמעותי, ערכי, מעמיק ומלמד. אולם לשם כך יש לערוך חשיבה מחודשת ולעשות מהפכה אמיתית.

לא כל התלמידים יכולים לנסוע לפולין וזו בכלל הייתה הסיבה שבגללה התחלתי לכתוב. אותו מסע שהפך ל'מאסט' הוא לא באמת בר השגה עבור רוב התלמידים שלי. 5,500 ש"ח נדרש לשלם כל תלמיד שחפץ להניח תפילין בטרבלינקה. חלק מהתלמידים עובדים, אחרים מוכרים עוגות באסיפות הורים, אבל יש פה חוסר צדק בסיסי ועוול כלפי התלמידים. נניח שכן נעשתה הכנה ראויה, ונניח שצוות בית הספר ישב יום וליל וחשב על המטרות החינוכיות של מסע זה, ונניח שהמסע נבנה כחלק מתכנית לימודים כוללת העוסקת בדילמות מוסריות של גזענות וסובלנות (ולא רק כחלק מהחומר לבגרות בהיסטוריה שהוא בעיקר אינפורמטיבי)- כיצד יתכן שמוסד חינוכי ייצר כזה אי שיוויון? הקריטריון היחיד ליציאה למסע הוא יכולת כלכלית. לא מוכנות רגשית, לא רצון ללמוד ולהעמיק. מי שיכול להרשות לעצמו "טיול לחו"ל"- נוסע. אני חושבת שבמוסד חינוכי שבו יותר ממחצית התלמידים לא יכולים לממן את המסע לפולין מן הראוי שלא יתקיים מסע כזה. ואולי מוטב כך.

נצחון הטמטום

זהו. אפשר להוציא את הגביעים, למרק את המדליות, להכין את זרי הפרחים. הכינו את הבמה, הכינו את המיקרופונים, ותצעקו בכל הכיכרות: הטמטום ניצח!

 זהו. בקרב על העתיד שלנו, בקרב על הדברים החשובים באמת, בקרב על החינוך- הוכחנו לעצמנו, שבני האדם מאז ומעולם בוחרים ברע ובנמוך. אני יודעת, אני נשמעת מלאת פאתוס ואולי גם נאיבית. אבל אני בעיקר מיואשת.
אני בתחילת דרכי, יש לי עוד המון מה ללמוד. אני לא מתיימרת לדעת מה נכון, ומה בדיוק צריך לעשות, ומהי הדרך הנכונה להוציא את החברה או את המערכת מהבוץ העמוק שבו היא שקועה ושוקעת, אבל יש לי אינטואיציה בסיסית, יש לי ערכים ויש לי אמונה, והפעם, לא יעזרו כל הפוסט-מודרנים שיצעקו 'אין אמת אחת', אני יודעת, בידיעה שלמה כי הרע ניצח את הטוב, כי הטמטום ניצח את ההיגיון, השחיתות את הצדק, והפחד את הסיכוי.

רוח חדשה בארגון המורים הפסידה היום הפסד מוחץ. התרסקה. במהלך החודשים האחרונים, סביב תהליך הבחירות המייגע, התקיימו אינספור דיונים ושיחות, נשלחו מכתבים ונכתבו מאמרים חוצבי להבות, נשאלו שאלות והועלו ספקות לגבי רוח חדשה, מיהם, מה טיבם ומה כוחם. תפקידו של יו"ר ארגון המורים כבר מזמן לא מסתכם בהגנה על מורות שיוצאות לפנסיה או במתן כרטיסים מוזלים לסלאח שבתי, אלא זהו הארגון שקובע ומכתיב את הטון של מערכת החינוך, והוא זה אשר בכוחו להשפיע באופן מהותי ועמוק על דמותה של מערכת החינוך בישראל. את הכוח הזה בחרו היום אנשי חינוך בכל הארץ (להמשיך) להפקיד בידיו של חדל אישים, שהוכיח לכלל הציבור, כי הוא אינו ראוי לתפקידו.

 אפשר להתווכח על הישגיו של רן ארז ב-13 שנות כהונתו, אבל קשה שלא לראות כי הוא מושחת, כי הוא פועל מאינטרסים אישיים של כוח, כבוד, אגו וכסף, וכי לא החינוך הוא אשר בראש מעייניו. אפשר ומומלץ לקרוא על זה כאן

אני מאוכזבת ומיואשת מציבור המורות והמורים, שמתלוננים על מר-גורלם אבל ממשיכים לדפוק את הראש בקיר, תוך כדי יריקה לסיר שממנו הם אוכלים, וניסור הענף שהם יושבים עליו. במו עיני ראיתי איך מורים אידיאליסטים, ערכיים, אנשי חינוך בכל רמ"ח איבריהם נאבקים בכל הכוח כדי להפיל את חומת-הדיקטטורה-הביריונית שארז יצר. היה נדמה שזה אפשרי, רבים התגייסו למאבק, נוצרה אשליה שהנה יש סיכוי שהטוב ינצח. אבל כאשר 27 מתוך 49 חברי מועצת ארגון המורים, מקבלים שכר מהארגון, הסיכוי הוא אפסי.

אתמול ישבתי שש שעות ב'בית דין חברים' של ארגון המורים, בדיון שעיקרו תביעה לפסול את שמולי בינג, ממובילי רוח חדשה, מהבחירות. ליד הדיון הזה קפקא נראה כמו קומדיה. משחק מכור. מה הטעם לקיים דיון משפטי במקום שבו מראש אין ניטרליות? הדיון עצמו לכאורה התמקד באופן קטנוני ומייגע במייל בעייתי ששלח שמולי למפקח.

אבל למעשה היה זה רק חלק ממהלך רחב יותר של ניסיון להפיל את רוח חדשה. יצאתי נסערת מהדיון הזה. קשה היה שלא להבחין באיבה שעלתה מדבריה של עורכת הדין שמייצגת את הארגון, ולעתים נדמה היה שהיא אינה מפרידה בין הרמה המקצועית והנושא הנידון ובין השנאה האישית שהיא שידרה כלפי שמולי וכלפי רוח חדשה. לפרקים הרגשתי כאילו אני בסרט פעולה, כאשר בצד התובעים יושבים 'הרעים'. ואני לא מגזימה: בקהל לצידי ישבו שני טיפוסים מעוררי חלחלה בהתנהגותם, בהערות הביניים, ההתלהמות והאגרסיביות שהפגינו לאורך כל הדיון על אף שנאסר על הקהל להשתתף. בהפוגות השונות הם השחילו נביחות בסגנון "רוח חדשה הם חבורה של פושעים!!" על שמולי הם אמרו שהוא "שקרן סדרתי, לא מורה, יושב על הגדרות, ועוד חובש כיפה" (האירוניה במיטבה. בטוחים שלא התבלבלתם?). נדהמתי לגלות ששני הטיפוסים האלה, (שבחיי, מעולם לא נתקלתי בתופעה כזאת) הם מחזיקי תפקידים בכירים מאוד בארגון. אלו הם פניו של הארגון, אלו הם פניה של מערכת החינוך, אלו הם האנשים שבידם הפקידו 40 אלף מורים ומורות את המושכות. לא צריך להיות חכם כדי להבין שלא הם אלו שיביאו שינוי. אלו הם אנשים שנוח להם בכסאות המרופדים שלהם, עם המשכורות השמנות שלהם, אלו הם אנשים ששכחו מהי כתה, מהם תלמידים ומהי עבודתה הקשה של המורה.

בסוף יום בו עבדתי 14 שעות בשכר מגוחך אני נותרת בלי מילים. עצוב לי שאנשים לא חשבו, עצוב לי שאנשים לא מוכנים לעשות שינוי, עצוב לי שאנשים פשוט לא מבינים שבמו ידיהם הם נכנעים לאותה תרבות הון-שלטון שאוכלת כל חלקה טובה, שמבטיחה להמונים פתרונות-סרק, על חשבון כולנו. זוהי אותה תרבות שבמקום הראשון מציבה כסף וכוח, ואף פעם לא חינוך, רווחה, סביבה.

אלף פעם אמרתי ועוד אומר, שבחרתי ואני בוחרת להיות מורה, מתוך אהבה אמיתית לדבר, מתוך רצון אמיתי ואמונה גדולה כי מהחינוך מתחיל השינוי. אין מילים מספיק מדויקות ועוצמתיות לתאר את גודל התסכול, הכעס, העצב, ותחושת חוסר האונים, אל מול התחושה שאנחנו פשוט חברה עיוורת, שמעדיפה להפקיד את היקר מכל בידי אנשים מושחתים ולא ראויים, כל אחד וטיעוניו (ושמעתי כל כך הרבה טיעונים. (מ"חוסר ניסיונו של פרידמן" דרך "מי מממן את רוח חדשה" ועד "צריך בריונים באוצר") אבל היום כרינו לעצמנו במו ידינו-קבר.

זה אולי המכתב הכי נואש שכתבתי אי פעם, והדבר היחיד שאני מקווה, שאולי אם אנשים יקראו אותו, יהיה סיכוי שהחושך הזה יעבור.

התרנגולת

שמונה בבוקר. השתלמות מורים מנומנמת.המנחה מבקשת מכל אחד להגריל קלף מחבילה ולהציג את עצמו באמצעותו. אני מגרילה 'מאבק'.

כל היום הזה היה מאבק אחד גדול. מצד אחד ניסיון לשרוד בתוך הג'ונגל המטורף הזה, בתוך המערכת השדודה הזאת לפתור עשרים אלף בעיות של תלמידים, לייעץ, ללמד, להקשיב, לעודד, לכבות שריפות. מצד שני ניסיון להרים את הראש מעל המים, להלחם בכל הכוח על מה שחשוב באמת, לזכור כל הזמן מה אני עושה שם, למה הכנסתי את עצמי לתוך המערכת-אוכלת-יושביה הזאת, להאבק.
באופן אירוני המחשבה על המאבק ליוותה אותי כל היום. ובעיקר השאלה האם באמת אפשר לשנות? האם אני נלחמת בטחנות רוח?
ובינתיים בשיחה אחרת מורה עייפה ומבוגרת, מצויידת בקול מורתי למהדרין מספרת על התסכול היומיומי שלה, ואיך אחרי שלושים שנות הוראה היא עדיין מגיעה כל יום הבייתה מתוסכלת ומיואשת. ואני מסתכלת עליה, ולא רוצה להיות שם.

האם בעולם שבו ראש העיר של התלמידים נעצר בחשד לשחיתות אפשר לגדל ילדים עם אמון במערכת? האם הטוב יכול לנצח? התלמידים שלי בטוחים שאין דבר כזה יושר. שגם אם הבנאדם הכי ישר בעולם יגיע למשרת כוח- הוא ינצל אותה. "אפילו את, המורה, אם תהי ראש העיר, תגנבי כספים. ככה זה" אמרו לי פה אחד בשיעור חינוך. משחר התרבות שאלו בני האדם למה רשע וטוב לו. האם צדק קהלת כשאמר כי אין חדש תחת השמש? האם באמת עשויה לגבור השחיתות על היושר, החמדנות על הנדיבות, השאיפה לכבוד וכסף על השאיפה לתיקון ושינוי?

אני בנאדם אופטימי. אני נוטה להאמין בטוב שבאדם, לקוות שכל אדם בבסיסו רוצה בטוב, רוצה ביפה ובצודק. אבל לפעמים נדמה שהכל מסביב כל כך מסובך, טבוע עמוק עמוק בתסבוכת של טפשות, אלימות, פוליטיקה ורדיפה אחרי כבוד.
חוזרת הבייתה, אחרי 14 שעות בבית הספר. עשר בלילה ובאיילון יש פקק. לפני נוסעת משאית. נוצות לבנות מתעופפות לי על החלון ולרגע זה נראה כמו איזו סרט של דיסני. אני מתקרבת למרחק אפס מהמשאית ורואה עשרות תרנגולות מעוכות מנסות לטפס זו על זו בחוסר מקום ובפירכוסי כנפיים. רק תרנגולת אחת הצליחה להשחיל את כל הראש מחוץ לסורגים והיא יושבת, שואפת אוויר אגזוזים אחרון, מבטה כבוי נראה כאילו היא מסתכלת עלי. בא לי לעצור הכל ולפרק את המשאית הזאת, לצעוק לנהגים האחרים שיתעוררו, שזה לא הגיוני כל מה שקורה כאן. ושאולי בעצםהתרנגולות האלו הן רק משל לחברה שלנו. היה משהו במראה הזה, בסוף היום המתיש הזה שלא נתן לי לנשום רגיל. מוצאת את עצמי בפקק בוכה על תרנגולת.

אבל בתוך כל הטירוף הזה יש עוד סיכוי לשנות. עוד שבועיים יש בחירות לארגון המורים. סוף סוף קמה אלטרנטיבה אמיתית לרן ארז העסקן: "רוח חדשה בארגון המורים" . סוף סוף קמים אנשים טובים, חדורי שליחות ואמונה. מנסים לבקע את חומת האדישות והתסכול של כל אותן מורות צרודות גרון, שחוזרות הבייתה מיואשות כל יום. סוף סוף הזדמנות אמיתית לשינוי. חדר המורים שלנו גילה עניין בבחירות האלה ממש כאילו מדובר באיזה סוג קפה יהיה במטבח וגרוע מכך, שמועות טפשיות וזדוניות נפוצו, וסיסמאות סרק נזרקו באוויר.

אני מוכנה לעשות הכל כדי שיקרה שינוי. מחר יום חדש. מקווה שלא אשאר לבד כמו תרנגולת מיואשת בכלוב :)