כבר כמה שנים שקשה לי עם יום הזיכרון ויום העצמאות שבא אחריו. תחושת מיאוס, חוסר חיבור, ציניות וכעס.
קשה לי עם היום הזה כי הוא מדגיש את היותנו חברה צבאית, גברית ולוחמנית. קשה לי עם היום הזה כי תכניות הטלוויזיה הופכות להיות פורנוגרפיות (כך למשל בתכנית שפתחה אתמול את לוח השידורים בערוץ 10 ועסקה באופן אובססיבי ומטריד באיסוף חלקי הגופות של החיילים שנהרגו בציר פילדלפי. "אז איך הרגשת כשאספת את החבר שלך לתוך שקית?" וכו') . קשה לי עם אותם טקסים שחוזרים על עצמם, אותן סיסמאות מילטנטיות, הנאומים שמדברים על קדושת המתים, על גבורת הלוחמים ואחוות הגברים. קשה לי כי החברה שלנו מתרחקת יותר ויותר מדיאלוג והידברות עם הצד השני, ומתכנסת בתוך גזענות ובורות. קשה לי כי אני לא יכולה להיות גאה במדינה שלי.
אבל אתמול, קרה משהו שכבר חשבתי שלא יכול לקרות- התמלאתי תקווה.
הלכנו לטקס של "לוחמים לשלום" ו"פורום המשפחות השכולות". האמירה המרכזית של הטקס הייתה 'זוכרים את הקורבנות- מסתכלים לעתיד'. דווקא מתוך הבנה ששני הצדדים, ישראלים ופלסטינים, יהודים וערבים, כבר סבלו כל כך הרבה, שדם רב כבר נשפך, עולה הצורך לדיאלוג ולפיוס. במקום התכנסות באבל והתרסה כלפי אויב נטול שם ופנים, יוצרים מפגש אנושי בלתי אמצעי.
חלק ממארגני הטקס הם בנים למשפחות שכולות. כך גם חלק מהדוברים בו. אלו אנשים שהחליטו מתוך הכאב העצום והאובדן שאין לו שיעור, להושיט יד ולשבור את מעגל השנאה והנקם, ולנסות לבנות פה עתיד אחר.
סוף סוף הרגשתי בבית. לא עוד סיסמאות ריקות ונאומים מליציים, אלא קריאה אמיצה לדיאלוג, המכיר במורכבות המציאות, הרואה בצד השני שותף אמיתי, ואינו מפחד להסתכל לו בעיניים.
אחד הדברים שאני מצרה עליהם בשיחות על מערכת החינוך שלנו, היא שלתלמידים/ות אין שום מפגש אמיתי עם 'הצד השני'. בני נוער יהודים לא נפגשים עם בני נוער פלסטינים, לא רואים שמדובר בעצם בבני אדם, כמוהם. אם הם פוגשים אותם, זה רק מאוחר יותר, במחסומים או דרך כוונות. הם מתייחסים אל הערבים כאל קבוצה אחת כללית, אויבים, אחרים. הפלסטינים מופרדים מאיתנו לא רק פיזית אלא גם בכל דרך אפשרית אחרת, כדי שחלילה לא נגלה, שמדובר בבני אדם, כמונו, שרוצים לחיות באושר, ללמוד, לטייל, להביא ילדים לעולם בטוח.
התרגשתי כי האולם היה מפוצץ באנשים, שקוראים לשינוי, שיבוא מלמטה, מהעם. שלא מחכים למנהיגים הכושלים שלנו, אלא פשוט מחפשים את המפגש האנושי הפשוט, את הסרת החומות בינינו. התרגשתי מדבריו של אבנר וישניצר, מראשי תנועת 'לוחמים לשלום' שאמר כי "בדרך כלל השכול משמש על מנת להגביה חומות, להסתגר ולהתרחק, אולם אנחנו רוצים לעשות את זה ביחד. מלחמה איננה גזירת גורל אלא בחירה אנושית. אנו רואים את הצוואה שלהם כאומרת לנו למנוע עוד שכול "
וזה הביצוע המרגש לשירי 'בארץ אהבתי' של רות דולורס וויס שהופיעה אתמול אתמול
יום עצמאות שמח לכולם
קשה לי עם היום הזה כי הוא מדגיש את היותנו חברה צבאית, גברית ולוחמנית. קשה לי עם היום הזה כי תכניות הטלוויזיה הופכות להיות פורנוגרפיות (כך למשל בתכנית שפתחה אתמול את לוח השידורים בערוץ 10 ועסקה באופן אובססיבי ומטריד באיסוף חלקי הגופות של החיילים שנהרגו בציר פילדלפי. "אז איך הרגשת כשאספת את החבר שלך לתוך שקית?" וכו') . קשה לי עם אותם טקסים שחוזרים על עצמם, אותן סיסמאות מילטנטיות, הנאומים שמדברים על קדושת המתים, על גבורת הלוחמים ואחוות הגברים. קשה לי כי החברה שלנו מתרחקת יותר ויותר מדיאלוג והידברות עם הצד השני, ומתכנסת בתוך גזענות ובורות. קשה לי כי אני לא יכולה להיות גאה במדינה שלי.
אבל אתמול, קרה משהו שכבר חשבתי שלא יכול לקרות- התמלאתי תקווה.
הלכנו לטקס של "לוחמים לשלום" ו"פורום המשפחות השכולות". האמירה המרכזית של הטקס הייתה 'זוכרים את הקורבנות- מסתכלים לעתיד'. דווקא מתוך הבנה ששני הצדדים, ישראלים ופלסטינים, יהודים וערבים, כבר סבלו כל כך הרבה, שדם רב כבר נשפך, עולה הצורך לדיאלוג ולפיוס. במקום התכנסות באבל והתרסה כלפי אויב נטול שם ופנים, יוצרים מפגש אנושי בלתי אמצעי.
חלק ממארגני הטקס הם בנים למשפחות שכולות. כך גם חלק מהדוברים בו. אלו אנשים שהחליטו מתוך הכאב העצום והאובדן שאין לו שיעור, להושיט יד ולשבור את מעגל השנאה והנקם, ולנסות לבנות פה עתיד אחר.
סוף סוף הרגשתי בבית. לא עוד סיסמאות ריקות ונאומים מליציים, אלא קריאה אמיצה לדיאלוג, המכיר במורכבות המציאות, הרואה בצד השני שותף אמיתי, ואינו מפחד להסתכל לו בעיניים.
אחד הדברים שאני מצרה עליהם בשיחות על מערכת החינוך שלנו, היא שלתלמידים/ות אין שום מפגש אמיתי עם 'הצד השני'. בני נוער יהודים לא נפגשים עם בני נוער פלסטינים, לא רואים שמדובר בעצם בבני אדם, כמוהם. אם הם פוגשים אותם, זה רק מאוחר יותר, במחסומים או דרך כוונות. הם מתייחסים אל הערבים כאל קבוצה אחת כללית, אויבים, אחרים. הפלסטינים מופרדים מאיתנו לא רק פיזית אלא גם בכל דרך אפשרית אחרת, כדי שחלילה לא נגלה, שמדובר בבני אדם, כמונו, שרוצים לחיות באושר, ללמוד, לטייל, להביא ילדים לעולם בטוח.
התרגשתי כי האולם היה מפוצץ באנשים, שקוראים לשינוי, שיבוא מלמטה, מהעם. שלא מחכים למנהיגים הכושלים שלנו, אלא פשוט מחפשים את המפגש האנושי הפשוט, את הסרת החומות בינינו. התרגשתי מדבריו של אבנר וישניצר, מראשי תנועת 'לוחמים לשלום' שאמר כי "בדרך כלל השכול משמש על מנת להגביה חומות, להסתגר ולהתרחק, אולם אנחנו רוצים לעשות את זה ביחד. מלחמה איננה גזירת גורל אלא בחירה אנושית. אנו רואים את הצוואה שלהם כאומרת לנו למנוע עוד שכול "
וזה הביצוע המרגש לשירי 'בארץ אהבתי' של רות דולורס וויס שהופיעה אתמול אתמול
יום עצמאות שמח לכולם
