אמא מחליפה

התקף חמור של שפעת החרגולים אילץ אותי להשאר דבוקה למיטה, להפוך אותה למאורת נייר טואלט משומש, ולהתמכר לסדרת הריאלטי המשוקצת "אמא מחליפה". ואכן, המראות לא קלים.למי שלא מכיר, בסדרה זו מתחלפות שתי אמהות זו עם זו למשך שבוע. בחציו הראשון כל אחת נכנסת לנעליה של האמא אותה היא מחליפה ומתנהלת על פי סדר יומה ושגרתה, ובחציו השני של השבוע, היא מציבה כללים חדשים להתנהלות הבית ובני המשפחה.

מפרק לפרק התחושות הקשות רק התעצמו, והן נעו על הסקאלה שבין מבוכה רבה ועד אימה. כל פרק המחיש בדרכו (השטחית והסטריאוטיפית), כמה שאנחנו חיים עדיין בימי הביניים, כמה שחלק גדול מהעם שלנו מחזיק באמונות חשוכות ומקיים אותן הלכה למעשה. אפשר לדבר עד מחר על שיוויון בין נשים וגברים, על תורות פמיניסטיות כאלה ואחרות, אבל בפועל, התמונה העולה מן הסדרה, היא כי שואב האבק החליף את הסחבה ולא את האשה. "המהפכה הפמיניסטית" לא באמת שחררה את הנשים, אלא אפשרה להן לצאת לעבודה בנוסף על מטלות הבית והטיפול בילדים, ללבוש תייץ' מבריק וגלימה, ולהיות סופר-וומן. נכון, אני לא מחדשת פה הרבה אבל הסדרה הזאת שהיא מציצנית באופן טורדני מציבה את המציאות ממש מול העיניים, בצורה שלא מאפשרת לפזול לכיוונים אחרים. זה פשוט זועק מהמסך: "תפקידה של האשה הוא לרָצות ולשרת את הגבר"

לא מדובר בבית אחד, או במשפחה אחת. פרק אחר פרק, אותה גברת בשינוי אדרת: אצל משפחת קמיגרוב מתל אביב אם המשפחה היא פשוט שפחה. מנקה, מבשלת, ומכבסת לשלוש דירות – דירת המשפחה, דירת הבנים הבכורים, ודירת המרגוע של האב (וזאת בנוסף על ניהול הלהקה המשפחתית שלהם). התפיסה הבסיסית של בני המשפחה, היא כי אלו הם תפקידים שנועדו לנשים, ורק נשים יכולות לעשות אותם. בערב שבת, אחרי שבישלה האמא המחליפה 14 מנות עיקריות שונות (!!) הם עוד דורשים ממנה לנקות ולשטוף כלים.

בבית משפחת טרבלסי מנתיבות, בה שני בני הזוג עובדים, בני המשפחה מצפים כל יום בשלוש לארוחת צהריים חמה וטרייה שתוגש לשולחנם. הם אמנם דורשים זאת בנועם יחסי, אך איחורים לא יתקבלו בברכה.

אבל הפרק המזעזע ביותר, הוא הפרק שבו מתחלפת חדווה, אשה מקסימה מקיבוץ תובל, עם לילך, "אשתו של אלי לוזון". כן היא "האשה של", הצל של אלי לוזון (מי ישמע) אבל אכן כך- היא עושה הכל בשביל אלי, הוא לא נוקף אצבע בבית, היא מנהלת את כל "הקריירה" שלו, מנקה לבדה את הבית הענק והמוגזם שלהם (שזה כבר נושא לפוסט בפני עצמו.. ) מבשלת ומטפלת בילדים, שהוא עצמו מתייחס אליהם כאל עול ("מה אני צריך את כל השטויות האלה, עדיף כבר למות" הוא אומר בתגובה לכך שהתבקש לקרוא סיפור לפני השינה). חדווה, שאמורה להכנס לנעליה של לילך, לא מוכנה לקבל את זה בשקט. בחוקיה החדשים, היא מנסה להפוך את אלי לשותף בעבודות הבית ובגידול הילדות, ולגרום לו לקחת מעט יותר אחריות על חייו. הניסיון לא ממש מצליח, והוא מתגלה כחלאה שוביניסטית אמיתית, עם מעט מאוד שכל. הוא לא נענה לניסיונות שלה לדבר על הדברים, ורק מתרץ הכל בכך שהוא "אלי לוזון, כוכב המדינה" (מי?). בסופו של דבר העניינים מתפוצצים וחדווה עוזבת בתחושה קשה את הבית לפני סוף ההחלפה.

 ויש עוד הרבה, אבל מי שמחפש את הפנינים האמיתיות, שילך לקרוא את התגובות של קהל הצופים המשכיל, שמשאיר תגובות אחת-אחת. והנה, רק כדי לספק את הסקרנות:

"לוזון יש לך אישה אמיתית תומכת ב 100 אחוז ועושה הכול מאהבה וזה טוב . חדווה זאת אישה שהיתי רוצה רחוק ממני . חדווה מצא בעל חלש שגם חיי כמו אחד שלא לוקח כלום חזק מידי כמו אישתו כך לא מתנהל בית . (לכן המדינה נראת כמו שנראת כי אין בעל בית .) בבית משפחת לוזון אישתו מנהל את הבית והעסק כמו גדולה צריך אנשים כאלה בחיים הציבורים" .* חיים א נתניה 18/10/09 | 22:55

עצוב שזו המציאות אשר בה חיות נשים רבות, ממגזרים מגוונים וממעמדות סוציו-אקונומים שונים. עצוב שהן בטוחות שהן בוחרות בזה, ושהן לא יודעות שזה לא חייב להיות ככה. עצוב שדורות של ילדים גדלים על התפיסה הזאת, שלאשה יש תפקיד מסויים, ושהדבר החשוב ביותר, הוא הכבוד הגברי שלהם, שאסור בשום פנים ואופן לפגוע בו. אשריי שזכיתי בבן זוג שהוא שותף מלא וחבר נפש.כנסו כנסו, מומלץ בחום (עדיף 38.5 מעלות)
http://www.mako.co.il/vod-index/reality-wifeswap-3/VOD-0b2b5b5ef144421004.htm

כסף? אני מסתדרת בלעדיו

השבוע מצאתי בתא שלי בחדר מורים את התלוש הראשון. זה שמפרט את הסכום המצ'וקמק שנכנס לי לבנק. להסתכל על התלוש זה סוג של מזוכיזם למתקדמים. זה מדכא. ממש.המורים הוותיקים יותר שראו את ענבל ואותי מסתכלות על התלוש, לא הבינו למה אנחנו עושות את זה לעצמנו על הבוקר, ואמרו שהם אפילו לא טורחים להסתכל על הביזיון הזה, כי זה מכניס אותם לדיכאון. זה כל כך מגוחך, שהמילה מגוחך היא קצת מגוחכת כדי לתאר ולהסביר את התחושה שזה גורם.משפיל. בא לי לסרוק את התלוש הזה, ולשלוח לכל העיתונים, שישימו את זה בכותרת הראשית.

אומרים שאחד מרגעי המשבר של מורים חדשים, הוא תלוש המשכורת הראשון, שאותו הם מקבלים בסוף החודש הכי קשה בחייהם. וכל כך צודקים. עבדתי מיליון שעות. השכר שלי לחודש המטורף הזה אפילו לא מכסה את השכר דירה שלי. הוא אפילו לא מגרד את שכר המינימום בשוק. כן כן, משרה מלאה, אבל מלאה בכל מובן המילה, כזאת שאת מגרדת את עצמך בסןף היום למיטה, לא מספיקה לעשות שום דבר, וגם בלילה עוד חולמת על התלמידים, ועל כל מה שצריך עוד לעשות. 3589.04 שקלים חדשים בלבד.

אז ככה. סכום העתק שקיבלתי מפוצל לאין ספור סעיפי סעיפים, שכתובים בשפת קוד כלשהי, שאף אחד לא מבין, מלבד איזשהו פקיד אפור ועבש במשרד החינוך. אז השכר הבסיסי שלי, הוא 24 שעות, "משרה מלאה" – 25 שקלים לשעה. סך הכל, פחות משכר המינימום במשק. בשל היותי מחנכת כתה, אני מקבלת תוספת "גמול חינוך". מה זה גמול חינוך? ישבו במשרד החינוך, גדולי הקודקודים, וחשבו לעצמם, "המממ, חינוך כתה. כן, משימה חשובה, חינוך הדור הצעיר, אחריות על 27 מתבגרים, כלומר, 27 קריזות שונות, 27 סיפורים, 27 ילדים שצריך לדאוג שילמדו כמו שצריך למרות שההורים גרושים ולמרות שאבא מובטל, או שיש להם הפרעת אכילה, או שאמא שלהם מתה כשהיו בני שש או שסתם הם רואים השרדות כל היום ומדברים באייסי קיו ולא יודעים לקרוא. אה, ולא רק שילמדו, כמובן, שגם יהיו אזרחים מעורבים, ושיתרמו למדינה, ויתגייסו, ויהיו אנשים טובים, ואכפתיים, ובעלי ערכים ומוסר ונימוס וכבוד, ושלא ידקרו אחד את השני בדיסקוטקים, ושיסעו במהירות סבירה בכביש, ולא ישדדו זקנות, ולא יזרקו ילדות לירקון בתוך מזוודה. ברור. משימה מאוד חשובה." ואחרי שהבינו זאת הקודקודים היקרים, החליטו לתגמל את המחנכים האמיצים ברוחב יד, ולהראות להם בכך כמה הם מאמינים בהם, וחושבים שזה תפקיד חשוב וראוי. גאווה. הם ישבו וחישבו מה יהיה בדיוק הסכום הזה, שיגרום לכל מורה מקצועי, שרגיל לבוא, ללמד כמה שעות,לעשות מבחן פעם בחודש וללכת הבייתה מיד לקפוץ על המשרה (כמובן, לא רק בגלל הכסף, מורים בימינו לא צריכים כסף, הם מתקיימים מסיפוק אישי) – ומצאו את נוסחת הזהב: 72 שקלים ועשר אגורות, לשבוע!! ואוו! כלומר שעל כל חודש חינוך, יקבל המחנך היקר, גאוות האומה- 288 שקלים וארבעים אגורות! וואו! אם הוא יתאמץ עוד קצת, אולי יחנך שתי כתות במקביל, ויעבוד בשמירה בלילה הוא יוכל לשלם את אגרת הארנונה! נפלא! על זה מתווספים 67 שקלים ושמונים וחמש אגורות, שהושגו מהשביתה שהייתה ב-2001, ועוד 67 ש"ח שהושגו בשביתה של 2008 (מדהים! פשוט מהפך במעמד המורה! ). אה, ויש גם תקציב לשיחות טלפון- תחזיקו חזק- שני שקלים וחמש אגורות.

אני לא כל כך יודעת איך להתמודד עם התלוש הזה. אולי אחפש עבודה בניקיון (מרוויחים יותר) אולי אתקשר לבעל הבית שלי ואשאל אותו אם הוא מעוניין בשיחת מוטיבציה איתי במקום תשלום שכ"ד חודשי? ידעתי כשבאתי להוראה, מתוך אמונה עמוקה בדרך הזאת, שעשירה אני לא אהיה ואלו לא חדשות שמעמד המורה בארץ נמוך יותר מהמעמד לעיתונים שיש לי בשירותים, אבל לא תארתי לעצמי כמה משפיל זה יהיה.