שמונה בבוקר. השתלמות מורים מנומנמת.המנחה מבקשת מכל אחד להגריל קלף מחבילה ולהציג את עצמו באמצעותו. אני מגרילה 'מאבק'.
כל היום הזה היה מאבק אחד גדול. מצד אחד ניסיון לשרוד בתוך הג'ונגל המטורף הזה, בתוך המערכת השדודה הזאת לפתור עשרים אלף בעיות של תלמידים, לייעץ, ללמד, להקשיב, לעודד, לכבות שריפות. מצד שני ניסיון להרים את הראש מעל המים, להלחם בכל הכוח על מה שחשוב באמת, לזכור כל הזמן מה אני עושה שם, למה הכנסתי את עצמי לתוך המערכת-אוכלת-יושביה הזאת, להאבק.
באופן אירוני המחשבה על המאבק ליוותה אותי כל היום. ובעיקר השאלה האם באמת אפשר לשנות? האם אני נלחמת בטחנות רוח?
ובינתיים בשיחה אחרת מורה עייפה ומבוגרת, מצויידת בקול מורתי למהדרין מספרת על התסכול היומיומי שלה, ואיך אחרי שלושים שנות הוראה היא עדיין מגיעה כל יום הבייתה מתוסכלת ומיואשת. ואני מסתכלת עליה, ולא רוצה להיות שם.
האם בעולם שבו ראש העיר של התלמידים נעצר בחשד לשחיתות אפשר לגדל ילדים עם אמון במערכת? האם הטוב יכול לנצח? התלמידים שלי בטוחים שאין דבר כזה יושר. שגם אם הבנאדם הכי ישר בעולם יגיע למשרת כוח- הוא ינצל אותה. "אפילו את, המורה, אם תהי ראש העיר, תגנבי כספים. ככה זה" אמרו לי פה אחד בשיעור חינוך. משחר התרבות שאלו בני האדם למה רשע וטוב לו. האם צדק קהלת כשאמר כי אין חדש תחת השמש? האם באמת עשויה לגבור השחיתות על היושר, החמדנות על הנדיבות, השאיפה לכבוד וכסף על השאיפה לתיקון ושינוי?
אני בנאדם אופטימי. אני נוטה להאמין בטוב שבאדם, לקוות שכל אדם בבסיסו רוצה בטוב, רוצה ביפה ובצודק. אבל לפעמים נדמה שהכל מסביב כל כך מסובך, טבוע עמוק עמוק בתסבוכת של טפשות, אלימות, פוליטיקה ורדיפה אחרי כבוד.
חוזרת הבייתה, אחרי 14 שעות בבית הספר. עשר בלילה ובאיילון יש פקק. לפני נוסעת משאית. נוצות לבנות מתעופפות לי על החלון ולרגע זה נראה כמו איזו סרט של דיסני. אני מתקרבת למרחק אפס מהמשאית ורואה עשרות תרנגולות מעוכות מנסות לטפס זו על זו בחוסר מקום ובפירכוסי כנפיים. רק תרנגולת אחת הצליחה להשחיל את כל הראש מחוץ לסורגים והיא יושבת, שואפת אוויר אגזוזים אחרון, מבטה כבוי נראה כאילו היא מסתכלת עלי. בא לי לעצור הכל ולפרק את המשאית הזאת, לצעוק לנהגים האחרים שיתעוררו, שזה לא הגיוני כל מה שקורה כאן. ושאולי בעצםהתרנגולות האלו הן רק משל לחברה שלנו. היה משהו במראה הזה, בסוף היום המתיש הזה שלא נתן לי לנשום רגיל. מוצאת את עצמי בפקק בוכה על תרנגולת.
אבל בתוך כל הטירוף הזה יש עוד סיכוי לשנות. עוד שבועיים יש בחירות לארגון המורים. סוף סוף קמה אלטרנטיבה אמיתית לרן ארז העסקן: "רוח חדשה בארגון המורים" . סוף סוף קמים אנשים טובים, חדורי שליחות ואמונה. מנסים לבקע את חומת האדישות והתסכול של כל אותן מורות צרודות גרון, שחוזרות הבייתה מיואשות כל יום. סוף סוף הזדמנות אמיתית לשינוי. חדר המורים שלנו גילה עניין בבחירות האלה ממש כאילו מדובר באיזה סוג קפה יהיה במטבח וגרוע מכך, שמועות טפשיות וזדוניות נפוצו, וסיסמאות סרק נזרקו באוויר.
באופן אירוני המחשבה על המאבק ליוותה אותי כל היום. ובעיקר השאלה האם באמת אפשר לשנות? האם אני נלחמת בטחנות רוח?
ובינתיים בשיחה אחרת מורה עייפה ומבוגרת, מצויידת בקול מורתי למהדרין מספרת על התסכול היומיומי שלה, ואיך אחרי שלושים שנות הוראה היא עדיין מגיעה כל יום הבייתה מתוסכלת ומיואשת. ואני מסתכלת עליה, ולא רוצה להיות שם.
האם בעולם שבו ראש העיר של התלמידים נעצר בחשד לשחיתות אפשר לגדל ילדים עם אמון במערכת? האם הטוב יכול לנצח? התלמידים שלי בטוחים שאין דבר כזה יושר. שגם אם הבנאדם הכי ישר בעולם יגיע למשרת כוח- הוא ינצל אותה. "אפילו את, המורה, אם תהי ראש העיר, תגנבי כספים. ככה זה" אמרו לי פה אחד בשיעור חינוך. משחר התרבות שאלו בני האדם למה רשע וטוב לו. האם צדק קהלת כשאמר כי אין חדש תחת השמש? האם באמת עשויה לגבור השחיתות על היושר, החמדנות על הנדיבות, השאיפה לכבוד וכסף על השאיפה לתיקון ושינוי?
אני בנאדם אופטימי. אני נוטה להאמין בטוב שבאדם, לקוות שכל אדם בבסיסו רוצה בטוב, רוצה ביפה ובצודק. אבל לפעמים נדמה שהכל מסביב כל כך מסובך, טבוע עמוק עמוק בתסבוכת של טפשות, אלימות, פוליטיקה ורדיפה אחרי כבוד.
חוזרת הבייתה, אחרי 14 שעות בבית הספר. עשר בלילה ובאיילון יש פקק. לפני נוסעת משאית. נוצות לבנות מתעופפות לי על החלון ולרגע זה נראה כמו איזו סרט של דיסני. אני מתקרבת למרחק אפס מהמשאית ורואה עשרות תרנגולות מעוכות מנסות לטפס זו על זו בחוסר מקום ובפירכוסי כנפיים. רק תרנגולת אחת הצליחה להשחיל את כל הראש מחוץ לסורגים והיא יושבת, שואפת אוויר אגזוזים אחרון, מבטה כבוי נראה כאילו היא מסתכלת עלי. בא לי לעצור הכל ולפרק את המשאית הזאת, לצעוק לנהגים האחרים שיתעוררו, שזה לא הגיוני כל מה שקורה כאן. ושאולי בעצםהתרנגולות האלו הן רק משל לחברה שלנו. היה משהו במראה הזה, בסוף היום המתיש הזה שלא נתן לי לנשום רגיל. מוצאת את עצמי בפקק בוכה על תרנגולת.
אבל בתוך כל הטירוף הזה יש עוד סיכוי לשנות. עוד שבועיים יש בחירות לארגון המורים. סוף סוף קמה אלטרנטיבה אמיתית לרן ארז העסקן: "רוח חדשה בארגון המורים" . סוף סוף קמים אנשים טובים, חדורי שליחות ואמונה. מנסים לבקע את חומת האדישות והתסכול של כל אותן מורות צרודות גרון, שחוזרות הבייתה מיואשות כל יום. סוף סוף הזדמנות אמיתית לשינוי. חדר המורים שלנו גילה עניין בבחירות האלה ממש כאילו מדובר באיזה סוג קפה יהיה במטבח וגרוע מכך, שמועות טפשיות וזדוניות נפוצו, וסיסמאות סרק נזרקו באוויר.
אני מוכנה לעשות הכל כדי שיקרה שינוי. מחר יום חדש. מקווה שלא אשאר לבד כמו תרנגולת מיואשת בכלוב :)
