החודש החלו ההכנות למסע לפולין בבית הספר.
נסעתי לפולין כשהייתי בכתה י' במסגרת משלחת של הצופים. אני יכולה להעיד על עצמי שבאופן יחסי הייתי מאוד 'בשלה' למסע: קראתי כל ספר שעוסק בנושא כבר מגיל צעיר, כתבתי סיפור בן 40 עמודים על ילד יהודי בשואה (בכתה ה'!) ובחדר שלי לא היו פוסטרים של ריטה אלא מקדש קטן לאנה פרנק. אין ספק שהמסע היה אבן דרך משמעותית בעיצוב הזהות שלי, הן כיהודיה והן כאדם, אולם הוא היה חלק מתהליך שלם שעברתי עם עצמי, ולא עוד משהו שצריך לסמן עליו 'וי'. אני רואה חשיבות עצומה בלימוד זכרון השואה ובהפקת לקחיה, אולם כיום, במבט קצת יותר מפוכח, הדברים נראים אחרת.
המסע לפולין הפך בבתי ספר רבים לגולת הכותרת של התיכון, למעין הכרח ב'תעודת הזהות הישראלית' (לצד גיוס לצבא ונסיעה להודו אחרי השחרור). המסר המועבר בגלוי ובסמוי לבני הנוער ברובם המכריע של מסעות אלו אינו מסר של התנגדות לגילויי גזענות באשר הם או של סובלנות כלפי הזר והאחר אלא מסר לאומני שעיקרו 'לא ניתן לזה לקרות שוב' (לעם היהודי כמובן) ופירושו בתרגום חופשי- תתגייסו לצה"ל ותשנאו אחרים.
במובנים רבים הפך המסע לפולין לכלי המשמש מטרות פוליטיות. אין פה (רק) מסע תמים של התחקות אחר עולם יהודי שהיה ואיננו עוד, אלא שימוש ציני בזכרון השואה על מנת לחזק את הרגש הלאומי/לאומני/פטריוטי של התלמידים. לאומיות זה אמנם חשוב (האמנם?) אבל לא כשהיא מוזנת מגזענות, שנאת אחרים, וריקנות תרבותית. המסע הפך להיות גרסה מעודכנת להשתטחות על קברי צדיקים, פולחן של קיטש, מוות ויהודה פוליקר. לעומת זאת לימוד מעמיק, שאילת שאלות וחשיבה, הפכו בו למצרך נדיר. אין לי ספק שישנם מדריכים מדהימים (ואני אף מכירה כמה מהם) שמעודדים את הילדים לחשוב ומשתדלים להוסיף מסרים הומניים של קבלת האחר או נגד גזענות באשר היא, אולם אל מול אינטנסיביות המסע ועוצמת הרגשות של הר האפר במיידנק (על רקע שיר מרגש), אני תוהה מהו המסר המנצח.
כל התלמידים רוצים לנסוע לפולין. "למה?" שאלתי "כדי לשיר את התקווה באושוויץ" ענתה תלמידה "כדי להתעטף שם בדגל ישראל" הוסיף אחר. באותה נשימה הם חושבים ש'ערבי טוב זה ערבי מת' והידיעה שלהם בהיסטוריה מתמצית בשינון עקר של המחברת לקראת המבחן ("את מה פתרו בפתרון הסופי"?).
הנסיעה לפולין הפכה להיות עוד טיול שנתי גדול (ויקר) שאין עליו עוררין, שאף אחד לא שואל מהי תרומתו האמיתית לבני הנוער, ויותר מזה, מהם המסרים והערכים שהיינו רוצים להעניק לתלמידינו באותו מסע. יהודה אלקנה, כתב במאמרו המפורסם "בזכות השכחה" (הארץ, 2/3/88) כי "כל לקח חיים או תפיסת חיים שמקורה בשואה הם אסון. מבלי להתעלם מהחשיבות ההיסטורית הנודעת לזכרון קיבוצי, אוירה שבה עם שלם קובע את יחסו להווה ומעצב את עתידו בהתייחסות מרכזית ללקחי העבר, היא אסון לעתידה של חברה הרוצה לחיות בשלווה יחסית ובבטחון יחסי ככל העמים"
השאלה שלי היא מהם אותם 'לקחי עבר'? ישנם לקחים שראוי וטוב לבסס עליהם חברה. אולם חברה הבוחרת לבנות עצמה סביב חורבן ושכול המועצמים על ידי תחושות של רחמים עצמיים, נקם, שנאה וקורבניות היא חברה חולה. חברה בריאה היא כזו הצומחת ממקום של פעילות מוסרית ואינטלקטואלית, חברת צדק ורחמים, חברה הנבנית מתוך המטען העצום של אלפי שנות יצירה (יהודית ואנושית) ולא להפך. מסע לפולין יכול להיות משמעותי, ערכי, מעמיק ומלמד. אולם לשם כך יש לערוך חשיבה מחודשת ולעשות מהפכה אמיתית.
לא כל התלמידים יכולים לנסוע לפולין וזו בכלל הייתה הסיבה שבגללה התחלתי לכתוב. אותו מסע שהפך ל'מאסט' הוא לא באמת בר השגה עבור רוב התלמידים שלי. 5,500 ש"ח נדרש לשלם כל תלמיד שחפץ להניח תפילין בטרבלינקה. חלק מהתלמידים עובדים, אחרים מוכרים עוגות באסיפות הורים, אבל יש פה חוסר צדק בסיסי ועוול כלפי התלמידים. נניח שכן נעשתה הכנה ראויה, ונניח שצוות בית הספר ישב יום וליל וחשב על המטרות החינוכיות של מסע זה, ונניח שהמסע נבנה כחלק מתכנית לימודים כוללת העוסקת בדילמות מוסריות של גזענות וסובלנות (ולא רק כחלק מהחומר לבגרות בהיסטוריה שהוא בעיקר אינפורמטיבי)- כיצד יתכן שמוסד חינוכי ייצר כזה אי שיוויון? הקריטריון היחיד ליציאה למסע הוא יכולת כלכלית. לא מוכנות רגשית, לא רצון ללמוד ולהעמיק. מי שיכול להרשות לעצמו "טיול לחו"ל"- נוסע. אני חושבת שבמוסד חינוכי שבו יותר ממחצית התלמידים לא יכולים לממן את המסע לפולין מן הראוי שלא יתקיים מסע כזה. ואולי מוטב כך.
נסעתי לפולין כשהייתי בכתה י' במסגרת משלחת של הצופים. אני יכולה להעיד על עצמי שבאופן יחסי הייתי מאוד 'בשלה' למסע: קראתי כל ספר שעוסק בנושא כבר מגיל צעיר, כתבתי סיפור בן 40 עמודים על ילד יהודי בשואה (בכתה ה'!) ובחדר שלי לא היו פוסטרים של ריטה אלא מקדש קטן לאנה פרנק. אין ספק שהמסע היה אבן דרך משמעותית בעיצוב הזהות שלי, הן כיהודיה והן כאדם, אולם הוא היה חלק מתהליך שלם שעברתי עם עצמי, ולא עוד משהו שצריך לסמן עליו 'וי'. אני רואה חשיבות עצומה בלימוד זכרון השואה ובהפקת לקחיה, אולם כיום, במבט קצת יותר מפוכח, הדברים נראים אחרת.
המסע לפולין הפך בבתי ספר רבים לגולת הכותרת של התיכון, למעין הכרח ב'תעודת הזהות הישראלית' (לצד גיוס לצבא ונסיעה להודו אחרי השחרור). המסר המועבר בגלוי ובסמוי לבני הנוער ברובם המכריע של מסעות אלו אינו מסר של התנגדות לגילויי גזענות באשר הם או של סובלנות כלפי הזר והאחר אלא מסר לאומני שעיקרו 'לא ניתן לזה לקרות שוב' (לעם היהודי כמובן) ופירושו בתרגום חופשי- תתגייסו לצה"ל ותשנאו אחרים.
במובנים רבים הפך המסע לפולין לכלי המשמש מטרות פוליטיות. אין פה (רק) מסע תמים של התחקות אחר עולם יהודי שהיה ואיננו עוד, אלא שימוש ציני בזכרון השואה על מנת לחזק את הרגש הלאומי/לאומני/פטריוטי של התלמידים. לאומיות זה אמנם חשוב (האמנם?) אבל לא כשהיא מוזנת מגזענות, שנאת אחרים, וריקנות תרבותית. המסע הפך להיות גרסה מעודכנת להשתטחות על קברי צדיקים, פולחן של קיטש, מוות ויהודה פוליקר. לעומת זאת לימוד מעמיק, שאילת שאלות וחשיבה, הפכו בו למצרך נדיר. אין לי ספק שישנם מדריכים מדהימים (ואני אף מכירה כמה מהם) שמעודדים את הילדים לחשוב ומשתדלים להוסיף מסרים הומניים של קבלת האחר או נגד גזענות באשר היא, אולם אל מול אינטנסיביות המסע ועוצמת הרגשות של הר האפר במיידנק (על רקע שיר מרגש), אני תוהה מהו המסר המנצח.
כל התלמידים רוצים לנסוע לפולין. "למה?" שאלתי "כדי לשיר את התקווה באושוויץ" ענתה תלמידה "כדי להתעטף שם בדגל ישראל" הוסיף אחר. באותה נשימה הם חושבים ש'ערבי טוב זה ערבי מת' והידיעה שלהם בהיסטוריה מתמצית בשינון עקר של המחברת לקראת המבחן ("את מה פתרו בפתרון הסופי"?).
הנסיעה לפולין הפכה להיות עוד טיול שנתי גדול (ויקר) שאין עליו עוררין, שאף אחד לא שואל מהי תרומתו האמיתית לבני הנוער, ויותר מזה, מהם המסרים והערכים שהיינו רוצים להעניק לתלמידינו באותו מסע. יהודה אלקנה, כתב במאמרו המפורסם "בזכות השכחה" (הארץ, 2/3/88) כי "כל לקח חיים או תפיסת חיים שמקורה בשואה הם אסון. מבלי להתעלם מהחשיבות ההיסטורית הנודעת לזכרון קיבוצי, אוירה שבה עם שלם קובע את יחסו להווה ומעצב את עתידו בהתייחסות מרכזית ללקחי העבר, היא אסון לעתידה של חברה הרוצה לחיות בשלווה יחסית ובבטחון יחסי ככל העמים"
השאלה שלי היא מהם אותם 'לקחי עבר'? ישנם לקחים שראוי וטוב לבסס עליהם חברה. אולם חברה הבוחרת לבנות עצמה סביב חורבן ושכול המועצמים על ידי תחושות של רחמים עצמיים, נקם, שנאה וקורבניות היא חברה חולה. חברה בריאה היא כזו הצומחת ממקום של פעילות מוסרית ואינטלקטואלית, חברת צדק ורחמים, חברה הנבנית מתוך המטען העצום של אלפי שנות יצירה (יהודית ואנושית) ולא להפך. מסע לפולין יכול להיות משמעותי, ערכי, מעמיק ומלמד. אולם לשם כך יש לערוך חשיבה מחודשת ולעשות מהפכה אמיתית.
לא כל התלמידים יכולים לנסוע לפולין וזו בכלל הייתה הסיבה שבגללה התחלתי לכתוב. אותו מסע שהפך ל'מאסט' הוא לא באמת בר השגה עבור רוב התלמידים שלי. 5,500 ש"ח נדרש לשלם כל תלמיד שחפץ להניח תפילין בטרבלינקה. חלק מהתלמידים עובדים, אחרים מוכרים עוגות באסיפות הורים, אבל יש פה חוסר צדק בסיסי ועוול כלפי התלמידים. נניח שכן נעשתה הכנה ראויה, ונניח שצוות בית הספר ישב יום וליל וחשב על המטרות החינוכיות של מסע זה, ונניח שהמסע נבנה כחלק מתכנית לימודים כוללת העוסקת בדילמות מוסריות של גזענות וסובלנות (ולא רק כחלק מהחומר לבגרות בהיסטוריה שהוא בעיקר אינפורמטיבי)- כיצד יתכן שמוסד חינוכי ייצר כזה אי שיוויון? הקריטריון היחיד ליציאה למסע הוא יכולת כלכלית. לא מוכנות רגשית, לא רצון ללמוד ולהעמיק. מי שיכול להרשות לעצמו "טיול לחו"ל"- נוסע. אני חושבת שבמוסד חינוכי שבו יותר ממחצית התלמידים לא יכולים לממן את המסע לפולין מן הראוי שלא יתקיים מסע כזה. ואולי מוטב כך.
