היום ב-12:00 בצהריים תמו להן 271 שעות הוראת תנ"ך כשהתלמידים שלי הגישו בעיניים אדומות את המתכונת השלישית שלהם. ביום שני הקרוב תסתיים עבור רובם המסכת המתמשכת שנקראת "זכאות לבגרות" כשיגשו בפעם האחרונה לבחינה.
הדרך הפשוטה ביותר להגדיר את ארבעת החודשים האחרונים היא "טירוף". בארבעה חודשים (מינוס חגים) דחסתי לתוך מוחותיהם המטושטשים כל כך הרבה "חומר" שפיטום אווזים מחוויר לעומתו.
(טוב נו אולי לא כל כך מחוויר. אבל לא יותר טוב)
אז עכשיו, רגע לפני ישיבת מגנים סוערת, בה אלחם עם ההנהלה על כל נקודה לטובת תלמידיי, אני רוצה לחלוק כמה מחשבות על המפעל המופרך הזה שרבות נאמר עליו, אבל כמעט אף פעם לא מתוך המקום הפשוט והקטן של מורה אחת מול עשרים תלמידים ומועד חורף אחד.
קחו עשרים תלמידים. אחד מצייר מדהים. אחד מצלם תמונות מזוויות מפתיעות. שני רוצה להיות סמוראי, אחת חולמת להיות שחקנית. אחר מנגן מהראש כל שיר שתגידו. אחרת יודעת לספר סיפורים משוגעים. שימו אותם בכתה אפורה שעל קירותיה פלקטים מתקלפים משנה שעברה. הושיבו אותם במשך 15 שעות כל שבוע ותגידו להם שעכשיו כל מה שעושים זה ללמוד חומר לבגרות. מהר מאוד תיצרו בית גידול מצויין לתסכול ומתח - החומרים המשובחים מהם בנויה מערכת החינוך.
בראשית היה עדיין טוב. יכולתי להשקיע בדיונים שהתרוממו מעל החומר היבש (כמו האם יצר האדם רע מנעוריו או כיצד התנ"ך הצליח לקבע תפיסה לפיה האשה נחותה מהגבר) ואחרי שבוקר אחד ישבנו על הדשא מתחת לעץ וקראנו את מזמור ק"ד בתהילים שמהלל את הבריאה, חשבתי לרגע, שהנה, ניצחתי את המערכת, אני מצליחה להמריא מעל המרוץ הבלתי נלאה לבגרות, להכריע את המפעל הזה שכל עניינו הוא הגדלת אחוזי הזכאים לבגרות ותו לא. אבל אז עברו החגים, ובנובמבר גילינו שכדי להספיק ללמד את הכמות הלא סבירה של החומר עד הבגרות אין ברירה אלא להכפיל ולשלש את הקצב. אין זמן לדיונים. אין זמן אפילו לכתיבה במחברות. מלמעלה נפלה הנחייה לצלם לתלמידים סיכומים מוכנים ולהעביר עשרה הילוכים קדימה בבת אחת.
המתח לא איחר לבוא. הפחד שלא נספיק. הפחד שכן נספיק אבל שהם לא באמת יפנימו שום דבר בגלל המהירות. החרדה שנפקשש להם את הבגרות האחרונה ואיתה תרד לטימיון עבודה של שלוש שנים על תעודת בגרות מלאה. השפה הפכה להיות שפת תכנון מול הספק. תמיד לא מספיקים. מצאתי את עצמי עומדת מולם, חונקת כל שבב של חדוות למידה שאי פעם גילו, לא מתפתה לסטות מהנושא, וגרוע מזה בולמת אותם. מישהו שם למעלה (והפעם לא אלוהים) שכח שגיל 17 זה הגיל הכי מוטרף שאתה רק רוצה לבלוע את העולם, שיש לך קוצים בתחת, שהדבר האחרון שמעניין אותך זה מה היו חטאיו של יהויקים ומה היו טיעוניו הצבאיים של רבשקה כלפי אנשי יהודה הנצורים. מצאתי את עצמי כחלק ממנגנון דיכוי. כעסתי עליהם אם צחקו כי זה קטע את מהלך השיעור. התעצבנתי אם לרגע בהו. הידקתי עוד ועוד את טבעת הלחץ ולא נתתי להם לנשום כי-עכשיו-אין-זמן-וחייבים-להתקדם-ואם-לא-נסיים-עד-סוף-השבוע-את מלכים-ב'-גורלנו-יהיה-רע-ומר-יותר-מגורלם-של-גולי-בבל- אז-שקט!!!!
ולאט לאט הרגשתי איך זה מכרסם אותי מבפנים, התחושה הזאת שאני כל כך חוטאת לעצמי, למה שאני מאמינה שנכון, ובכלל כמה שאנחנו מפספסים פה בענק.
ביום שני יצאו תלמידיי ותלמידותיי אחרי הבגרות ועול עצום יוסר מעליהם. הדרמטים שבהם ישרפו את המחברות. אחרים פשוט יאדו את שאריות המוח שלהם באלכוהול זול. אבל מה שבטוח לא הרבה ישאר מהלימוד האינטנסיבי של ספר הספרים. בין נשימה לנשימה שאלתי אותם לפני כמה ימים אם הגישה שלהם לתנ"ך השתנתה במהלך החודשים האחרונים. הייתה בי עוד תקווה קטנה שהצלחתי להדביק אותם קצת באהבת התנ"ך שלי, אבל כשרק התלמידה החרשנית שיושבת מקדימה אמרה בחצי חיוך מבויש ש"קצת", שוב הרגשתי את גודל הטעות.
בשבוע שעבר שודרה כתבה צובטת של מיקי רוזנטל על מערכת החינוך בפינלנד. כשראיתי איך הילדים בפינלנד פותחים את היום בהרפייה, אחריה משחקים שעה שלמה בחוץ ואחר כך מתחלקים לצוותי עבודה וחוקרים דברים שמעניינים אותם הרגשתי כמו נהג ריקשה שמראים לו איך עובדת חללית. אז נכון שיש פה בארץ הבלחות מעוררות תקווה של חינוך דמוקרטי אבל המערכת הציבורית הרעועה שלנו רחוקה שנות אור מלהיות מקום שבו למידה היא תהליך שקורה בו משהו משמעותי.
יש משהו כל כך שמרני ומקובע במערכת הזאת, שמזכיר קצת את החרדיות של מאה שערים. בעידן שבו כבר אין צורך בשינון של מידע כי הכל זמין במרחק סמארטפון, אנחנו נאחזים בשיטות המיושנות של "הידע נמצא רק אצל המורה" והתלמיד הוא כלי ריק שצריך לשפוך לתוכו ידע - במקום לאפשר לילדים לרוץ לכיוונים שמושכים אותם, לחקור את מה שבאמת מעניין אותם, לפתור בעיות, להיות יצירתיים או חלילה לחשוב. כאילו שאם בוגרי י"ב לא יכירו בע"פ את הסיבות לעליית הנאצים לשלטון, לא ישננו את הטיעונים של ירמיהו כלפי אויביו, לא ידעו לפתור משוואה עם שני נעלמים ולא ידעו מה זה נשוא מורחב- הם לא יוכלו להסתדר בעולם. וכמובן, תמיד יש את הטיעון הנצחי, ש"בלי תעודת בגרות היום אי אפשר לעשות שום דבר! אפילו לא פקידה!" (שזה כמובן, עוד אחד מהטיעונים שנועד לשמור את הכוח בידיים של בעלי הסמכות).
בכתבה על פינלנד סיפר מיקי רוזנטל שבמערכת הפינית אין מבחנים. כן, אתם שומעים נכון. אין מבחנים. ובכל זאת, פינלנד מדורגת במקום הראשון במבחני פיז"ה. הכיצד? כי הפינים לא מפחדים. כי הם סומכים על היכולות של התלמידים שלהם. והם בעיקר נותנים להם לחשוב בעצמם. פשוט מאוד.
אבל למשרד החינוך יש אג'נדה חינוכית מאוד ברורה, ובל נשכח כי יש גם אתוס ציוני-יהודי להקנות לילדים הרכים, ואם חלילה ניתן להם לחשוב לבד, הם עלולים לגלות שיש עוד תרבויות מסביב, וחלילה לא לפתח תודעה ציונית או אהבת המולדת, ואולי גם לשים סימני שאלה שיובילו לכפירה בערכיה הלאומיים של מדינת ישראל... אז נאכיל אותם בצינור את האתוס של חורבן וגלות, נחבר אותם לאינפוזיית שואה ותקומה, ונזריק להם נוגדי-ביקורת ישר לווריד.
נפלא לא?
ובהזמנות זו, אאחל הצלחה לתלמידים היקרים שלי, שמזל שאיתם העברתי את 271 השעות הללו, כי אחרת באמת הייתי משתגעת. חבל שלא יכולתי לתת להם דברים אחרים. אולי בגלגול הבא.
נועה יקירתי !
השבמחקאיזה כיף לי שקראתי את המאמר את כותבת באופן יוצא מן הכל
ממש מיוחד.
לדעתי את בהחלט צודקת בנוגע לשיטת לימוד שלנו במדינה היא באמת יוצרת אנטי וסלידה מכל מה שלומדים בביה"ס וזה לא חדש גם אני שרפתי תמחברות מיד אחרי הבגרות.
בהצלחה בהמשך הדרך !
ותמשיכי לכתוב..
חיים ג.
בראשית היה פוסט.
השבמחקנעה, מורה נבוכה הכי מפוקסה, תודה על השיתוף הזה שבאמת תיאר בצורה מאלפת את מה שעברתם. הרגשתי את עצמי נדבקת בחרדה שלך, בחרדה שלהם ושהמרד עולה לי כמו סנדביץ' מפוקפק אצל מרים.
אולי נכון יותר לומר, באחרית היה פוסט. או נכון אפילו יותר "באחרית" זה פוסט. כמה זה אבסורד שלמורה עם כלכך הרבה לב ואנרגיה ורצון לשינוי נותר המדיום המוגבל של הבלוג לעיבוד ומחשבה רפלקטיבית. בדיעבד. שמסתיים בתקווה לעתיד טוב יותר אבל עם אירוניה סמויה של ספקנות.
הרגשתי שאני מקשיבה למישהי שמי ים סוף סוגרים עליה (היה איזה תרחיש כזה לא?) מלמעלה, למטה ומהצדדים, שנלחמת לצאת עד הרגע האחרון אבל האלמנט פשוט....חזק מדי. המים מהירים מדי החלון נסגר ומכבש השחיקה עושה עוד סיבוב לווידוא הריגה.
אני מודה ומתוודה. אני לא זוכרת מה היה במלכים ב'. וכשאני שומעת מלכים ג' אני צריכה כמה שניות להיזכר שזה יוכי ברנדייס כתבה ולא אלוהים. אני בטח לא זוכרת שגלינו לבבל, עזרא ונחמיה לא עוזרים לי ולא מנחמים אותי במציאת דרכי בחיים, רק באיוב, ת'כלס, אני נתקלת יומיום.
אני לא זוכרת כלום מביה"ס ואגלה גם שאני לא זוכרת כלום מתואר שלם בביולוגיה חוץ מזה שיש לנו דנ"א ושבגדול אנחנו די מצ'וקמקים (אבל אז זה לא לימדו אותי, את זה הצלחתי לגלות לגמרי לבד).
התוכן הרי לא באמת משנה, הוא תלוי זמן, אקראי ומתחלף, ואין לו קשר ולא הקלוש ביותר לחינוך. פעם אחת זה גלגמש, פעם אחרת בוספורוס והדרדנלים (והסיבה היחידה שאני זוכרת את זה זה לא כי יש לי שביב של קצה חוט מה היה שם ובכלל אם היה שם אלא בגלל שהמורה שלנו להיסטוריה הייתה אומרת את זה מצחיק), אח"כ זה יכול להיות מערכת הקשר בטנק, עזרה ראשונה, הכשרות מדריכי נוער, תאר ראשון, שני, שלישי, וחוברת הפעלה של הקיצ'ן אייד.
הדברים היחידים שנותרו איתי מימי התיכון הם ההשתאות שהרגשתי כשהלכנו לראות את אנאפאזה של בת שבע, את המחזה "צל חולף" ואת ההשראה העמוקה ששאבתי ממורים שלימדו אותי מה שאהבו.
נעה, דיברת על התלמידים. דיברת בצורה כלכך חיה על המצוקה שלהם, הפחדים והתסכול, על מה שהמערכת עושה להם ודיברת על עצמך כמייצגת את המערכת הזו, ככלי שרת של כוחות האופל (גם את בעצם מנסה להגן על האור). אבל לא באמת דיברת עליך. אז אני אדבר.
איפה בכלל אני מתחילה לכתוב על המורה? כלכך הרבה כבר נאמר על זה. רצון לשינוי הפך לביקורת, ביקורת למרמור, מרמור לקלישאה, קלישאה לציניות וציניות למסמר האחרון בארון – אדישות. ובטח יש עוד שלב נוסף אחרי כי בו אנחנו נמצאים (קומפוסט?).
כל שיחה על חולי חברתי מסתיימת באמירה הסוגרת שיחה, המלווה תמיד באנחה עייפה: "זה הכל מתחיל בחינוך". Duh. כאילו יד נעלמה אמורה כמטה קסם להחיל את אותו חינוך נאור על הדורות הצעירים והמטה קסם הזה אמור להיות המורה וכדאי גם שתהיה נעלמה ועדיף גם שלא תקטר ושאח"כ נוכל להאשים אותה בזה שהדור מזוין אבל בסלחנות מסוימת כי בסך הכל גם היא קורבן למערכת שוחקת ובאמת חבל שלא הכל התחיל בחינוך...שלה.
אני מכירה אותך שנים, ושתיארת אותכם בחוץ מתחת לעץ, דמיינתי אותך לגמרי באלמנט שלך מעבירה לילדים את הדבר היחיד שיש להם סיכוי לזכור מבית הספר – אותך. את הדוגמה האישית שהיא לא תסולא מפז והחווית הלמידה ממורה עם תשוקה, המאמין בדרך שלו ומגרה להם את החושים רגע לפני הקהות. כשהחוויה שלך היא טובה גם שלהם ולהפך. ולקיצון. אם טוב, הם יזכרו וינצרו את זה לעד ואם רע הם ישרפו את המחברות יגידו עליהם קדיש, ברוך שפטרנו ואח"כ יגדלו רק כדי להוציא עשרות אלפי שקלים על 20 שנה של פסיכולוג שיגיד להם שחסמו את אותם בזמן מעצב בחיים ולא נתנו להם לפרוח. אז חוץ מהפסיכולוגים שירוויחו גם מהמורים שיבואו גם ל-20 שנות טיפול לעבד איפה בדיוק הם איבדו את זה, כולם מפסידים.
האבסודר הוא, שיש אותך, ועוד כמוך- מורים צעירים בתחילת הדרך עם אג'נדה חברתית ואמונה, ויתרה מכך עם יכולת אמיתית לשנות ולהניע מהלכים. מישהו לא מבין שצריך רק לתת לך, לנעה, מספיק מקום. את כבר תמצאי את העץ.
צדקת שחיברת בסוף את הנושא לאג'נדה הרחבה של חורבן וגלות, שואה ותקומה. מי שלא קרא (אף פעם או שוב לאחרונה) את 1984 זה הזמן לחזור אליו ולקטע המתאר את העקרון "מלחמה זה שלום". להשריש מידה מתמדת של פחד בדיוק במינון הנכון להיות קצת חרד, קצת מתגונן, לא שואל שאלות ולא מעביר ביקורת. לשמור את האנשים קצת פאסיביים ודהויים ועדיף כבר להתחיל בילדים. ואוי לזה שינסה אחרת כי אז, הו אז, אפשר לשלוף את אס המצב בטחוני, הכרח קיומי, יצר שרידותי והיפ הופ ציוני.
נגעת בנקודה כאובה ביותר.
השבמחקכמי שלמדה את שנות התיכון שלה בבית הספר הפתוח הדמוקרטי בחדרה (כיום המילה פתוח הושמטה, יצאתי, אמנם, ללא בגרות מלאה, אבל כן עם חדוות למידה, והידע שלי בתנ"ך והיסטוריה של ארץ ועם ישראל מצליחים לא פעם להפתיע אפילו אותי עצמי.
אגב, אני לא מחסידות החינוך הפתוח ו/או הדמוקרטי, אני חושבת שגם שם יש לא מעט באגים, אבל לפחות העול של תעודת בגרות לא קיים ככורח אלא כרצון.
אגב, בימים אלו אני מסיימת תואר ראשון ששילב שישה חוגים אקדמיים שונים, הודות למכללות והאומ=ניברסיטה הפתוחה.
היכולת שלי להתמודד עם החיים בכלל ולימודים אקדמאיים לא נפגם עקב היותי ללא תעודת בגרות.
נטע
מורה יקרה, תבורכי. אכן, מורה את. בטוחני כי תצליחי וכי כבר הצלחת להעביר לתלמידיך הרבה יותר מנוסחאות משוננות שאותן (במקרה הטוב) ישכחו. אני בטוחה שאת אהבתך ולהיטותך הם הפנימו למקום שבאמת משנה ומעצב אותם, ומי יודע? אולי בקרוב נקים מערכת חינוך שגם תהיה ראויה לשם מלא אחריות זה. אולי, אחרי שנחנך קצת גם את עצמנו באותו כיוון. שלך, עוד מורה נבוכה :)
השבמחקלמורה הנבוכה
השבמחקראשית רוצה לברך אותך על חשיבתך השונה וגם על כתיבתך שהרגשתי שבאה מעומק ליבך. הלוואי ונראה עוד מורים המביעים את דעתם ודרכם כמוך.
נהניתי לקרוא את שכתבת, כל כך התחבר לי למה שמספר שנים אני מבינה מתוך לימודי קינסיולוגיה. גם בעבודתי כמדריכה בבית הספר עם ילדים להם קשיי למידה ניסיתי לדבר עם המורות שלא חשוב בכמה זמן הילד קורא אלא הרוגע שלו שהוא יכול לקרוא בנחת ולדעת שזה אפשרי. השימוש באמצעים נוספים ללמידה אולם לצערי מונחתות עליהן הוראות מלמעלה שלא מאפשרות לאלו שרוצות ללמד אחרת ולאפשר לכל ילד להתחבר לחומר מהמקום שהכי מתאים לו.
מורה אכן הוא זה שמקנה לילד את אהבת הלמידה למקצוע והכל תלוי בדרך.
כשראיתי את התכנית "המקור" מיד ראיתי את הדרך שלה אנו מיחלים הרבה זמן ושאולי דרך התכנית הזו יתחיל השינוי בחשיבה איך מלמדים ומה הדרכים הטובות ביותר לאפשר לילדים ללמוד בכל גיל.
את את שלך ניסית לעשות ואפילו הקצת הזה הוא משהו גדול.
כל שאוכל לומר המשיכי לנסות בדרכך כך את תהני ויתכן שגם חלק מתלמידייך ואולי כולם. מי יודע.
יעל שר
קינסיולוגית
כתבת מדהים.
השבמחקהנה לינק להרצאה שנותנת השראה ומראה עד כמה ילדים מסוגלים, אם נותנים להם...
http://www.ted.com/talks/sugata_mitra_the_child_driven_education.html
אולי הגיע זמן שנקים תנועה של מורים נגד בחינות הבגרות?
השבמחקכתיבה כל כך קולעת ומשתפת. תודה... הזדהיתי מאוד. הלוואי ויום אחד ישכילו 'שם למעלה' וידעו להפוך גם את הלימוד לבגרות ללימוד משמעותי.
השבמחקאם כבר מחאה חברתית- מחאה בחינוך, שיתקעו את בחינות הבגרות שלהם את יודעת איפה... מקווה שבתי ספר אלטרנטיביים יתחילו לתפוס תאוצה וההורים יתעוררו ויקלטו שזה מטורף לשלוח ילד לשבת על התחת כ"כ הרבה שעות ביום...
השבמחקתודה על הכנות האמיצה והמרגשת שלך. משתתף בצערך ובצער הילדים שלי ושלנו שהם מבזבזים את מיטב שנותיהם על הכלום הזה שנקרא בגרות. מזמין אותך להצטרף לקבוצה של אנשים מצוינים הפועלת כדי ליצור חינוך אחר. מידע נוסף בקישור
השבמחקhttp://www.facebook.com/groups/262740533788288/
תודה לך נועה!
השבמחקביום שבו נבין כולנו שאנחנו בונים במו ידינו חברה שמבוססת על ערכים בזויים ומקולקלים (הצלחה = ציון גבוה במבחן, כסף, מעמד) במקום על ערכים בריאים של איכפתיות, מעורבות ודאגה הדדית - זה היום שבו אנחנו כחברה נתחיל לשגשג ולפרוח באמת. וזה תלוי רק בנו, בכל אחד מאיתנו.
דמעות של הזדהות מהולות בצחוק משנינות הכתיבה, מילאו אותי כשקראתי את הטור.
השבמחקלי אישית גם עצוב באופן אישי.איך זה שאף אחד לא העז לפצות את הפה ולומר, (לפחות לא בתקופתי, וזה לא היה מזמן) שהפרה הקדושה הזאת שנקראת מערכת החינוך, פשוט לא עובדת!
למה אף אחד לא צעק, (או שצעק ולא הקשבנו לו), שבתי הספר פשוט לא מכינים את הילדים לחיים.
כי בעולם של היום לא חסר ידע. ובטח שלא צריך לשנן אותו.
בעולם היום חסר אמון וכבוד הדדי בין אנשים.
לא צריך מחקרים (למרות שיש המון כאלה) שיראו לנו שאנחנו הולכים ונעשים יותר ויותר מנוכרים זה לזה.
וכשיש חוסר אמון בין בני זוג, זה מביא לגירושין.
כשיש חוסר אמון בין בעלי עסקים, זה מביא לפשיטת רגל, או למשבר כלכלי.
כשיש חוסר אמון בין פוליטיקאים, זה מביא למלחמה.
כשיש חוסר אמון בין ילדים ובני נוער, זה מביא לאלימות ולעוד הרבה רעות חולות, אבל יותר מכל זו תוצאה של החינוך הלקוי שהם קיבלו.
לכן, אולי סוף סוף נכניס לבתי הספר מקצוע שבטוח ישמש את הצעירים היקרים האלה בחיים. נקרא לו אמון הדדי, או איך צריכות להיראות מערכות יחסים בין אנשים, בעולם החדש, שבו ה-כ-ל מתחיל ונגמר בטיב הקשרים בין בני האדם.
נועה שלום, קראתי בתשומת לב את מה שכתבת, ב'דם לבך'. אין ספק שיש בעיה קשה ואת זה אני יודעת לא מהיום, מאז שהייתי מורה (אגב, טובה),וגם מן הימים שהייתי מפמ"ר מקרא בחינוך הממלכתי. ובכל זאת - יש מה שנקרא בסיסי תרבות שצריך ללמוד וללמד בבי"ס (בכל הגילים וגם בתיכון), ובעקר חשוב איך מלמדים ואיך יוצרים את ה'תאווה לדעת', את הכלים לחשוב, לנתח, להבין ומתוך כך גם את היכולת הרגשית. את זה חייבים להתחיל מהגן!!! מכתה א'!!! כי הילדים אכן חכמים ומקסימים. אם זה חחעשה נכון, לא נגיע בכתה י"ב למצב שאת מתארת כי הם יוכלו לטפל בטקסטים בעצמם ברמות שונות ואת, המורה, תוכלי להמריא אתם למקומות נוספים ולשמר את החדווה של הלמידה וההוראה.
השבמחקתאמיני לי שאני יודעת על מה אני מדברת.
לצערי, לא כל המורים, בכל השלבים, עובדים כך, ובתכנון לטווח ארוך.
אם תרצי, אשמח לפגוש אותך ואת עמיתייך
בברכה, תמר שילה
אחת הפיתרונות לעינייני החינוך הוא להשתלב ב"ועדת החינוך של מאהל רוטשילד"
השבמחקכל יום ב' ברחוב ארלוזורוב 69 ת"א.
ניתן לחפש גם בפייסבוק. שיח טוב על בגרויות ומקום החינוך בבתי הספר.
חשוב מאד!!
אני מציע לבדוק על פרויקט ונוס שיטה חברתית חדשה לשינוי הערכים יצירת חברה שיתופית www.discovervenus.com
השבמחקשלום נועה,
השבמחקשמי מיכל, והרשומה שלך נגעה לי, ולסרט שאני מעורבת בו.
אני אשמח מאוד אם תוכלי ליצור איתי קשר ולחזור אליי למייל miciyon@gmail.com
תודה רבה ויום טוב
מיכל
את כותבת כאילו אין מיקוד בעולם...
השבמחקאם מיקוד הוא הפתרון שלך כנראה שלא הבנת את הבעיה האמיתית...
מחקהיי נועה,
השבמחקאני בעצמי מורה כבר 11 שנים ומכיר את הבעיה מקרוב. יחד עם זאת 271 שעות זה לא מעט שעות גם כאשר מדובר בכמות חומר לא מעטה. מורה מנוסה לא מגיע לסוף הסמסטר ודוחס לתלמידים את החומר. כמוך, גם אני מאמין שלמידה היא תהליך שקורה בו משהו משמעותי. ב- 271 שעות אפשר, כפי שציינת שקורה בתחילת השנה, לעשות דברים יפים ומשמעותיים עם דיונים עמוקים ומעוררי חשיבה. ההבלחות מעוררי התקווה של בתי הספר שציינת הם לא יותר ממראית עין. גם שם יש קשיים ואני מעז לומר שאפילו בפינלנד לא הכל מושלם.
בכל מקרה הצגת את המצב הקיים והלא פשוט בשפה פשוטה ובדיוק רב. אני לא מכיר אותך אבל אני יכול לדעת שאת מורה טובה ולו בגלל שרואים שאכפת לך.
נועה יקרה,
השבמחקכתבת דברים מלבך, כואבים ומדוייקים. ניסחת כאן חלק מהגורמים העיקריים לפרישתי מעבודת הקודש הנקראת חינוך, לאחר 5 שנים מלאות התלהבות אך מתסכלות.
הפסקה האחרונה שלך - עליה להכתב בנימת חזון לשינוי. לא של המערכת (אני סקפטי מדי) אלא אולי של דרכך בחיים. אולי במסגרת אחרת, אולי מקום אחר שיאפשר לך להיות עמוד הענן של הנוער, ובתוך כך לפרוח אישית ממקום של אהבה ונתינה, חינוך אמיתי, כמו שחלמנו.
אל תתני לגחלת להכבות, אפשר תמיד להדליק אתה לפידים אחרים.
אורן
ד"ש משימי התוכי (:
נועה שלום
השבמחקרציתי לכתוב לך למייל הפרטי אבל לא הצלחתי למצוא כאן את המייל שלך. לכן אני כותב לך כתגובה לפוסט.
אז ככה, בימים אלה מתכנסת וועדה ציבורית שאמורה לבחון את מבנה בחינות הבגרות.
אנחנו (קבוצה של מורים) מנסים להוביל מהלך מיוחד של איסוף עדויות מהשטח.
דרך עדויות אלו אנו רוצים להעביר באופן בלתי אמצעי את עמדתנו המקצועית כמורים.
סיפורי מקרים וראיונות עם מורים הם כלי ייחודי להשמעת קולם של המורים - קול אשר נעדר תמידית כאשר מתקבלות החלטות בנושאי מדיניות חינוך.
כשחשבתי על סיפורים מהשטח נזכרתי בפוסט הזה שלך שקראתי מזמן וחשבתי שהוא מתאים מאוד לעניין ועשוי לעזור כיוון שהוא כתוב מצוין ויוצר רושם חזק.
אשמח אם תוכלי לשלוח את הפוסט ו/או כל סיפור אישי אחר בנושא, למייל שלי: eran.askari@mail.huji.ac.il, על מנת שנשלח אותו לועדה.
ניתן גם לשלוח נייר עמדה אישי, עדות או ראיון ישירות לוועדה:
vada_bagrut@education.gov.il
אשמח גם אם תוכלי להעביר את המסר הזה למורים נוספים.
תודה
ערן אסקרי