למי קראת פרימיטבית?

" 1.2 מיליארד איש חיים בהודו, מחציתם נשים, אבל רק 20% מהן משתמשות בתחבושות היגייניות. האחרות, בעיקר בכפרים המרוחקים ממשיכות להשתמש בשיטות המסורתיות - סמרטוטים ואפילו אפר. שלושה אתגרים עומדים בין חברות הענק לחצי מיליארד הנשים האלה: חוסר מודעות, מחיר גבוה וביישנות נשית הטבועה במסורת."

כך נפתחת כתבתה של טלי חרותי-סובר בדה-מארקר מה-24/9/12 שעוסקת בניסיון של חברות הענק ג'ונסון אנד ג'ונסון ופרוקטר אנד גמבל לפרוץ את שוק המוצרים ההגיינים לנשים, ולהביא גם להודו את "בשורת הקידמה"- תחבושות הגייניות!

הכותבת מציגה את הדברים כאילו חברות אלו עשויות לגאול את הנשים ההודיות "הפרימטיביות והמסכנות" שרחמנא ליצלן משתמשות בסמרטוטים ואפר (כאן הקורא/ת המערבי הממוצע ככל הנראה מדמיין אשה הודית לבושה סארי, מקרצפת את הרצפה בסחבה ואז תוחבת אותה לתחתונים). לו רק היו מנסות את התחבושות ההגייניות חייהן היו משתפרים פלאים והן היו הופכות בן לילה לנשים מתקדמות! לאורך כל הכתבה שזורים ביטויים כמו "חדשנות ברת קיימא" ו"צמיחה ירוקה" שלרגע מערפלים את פני הדברים וגורמים לכל העסק הזה להשמע אפילו אקולוגי ומקיים.

אז אני עוצרת וקוראת שוב: " 1.2 מיליארד איש חיים בהודו, מחציתם נשים" ומנסה לחשוב מה יקרה אם חצי מיליארד הודיות יתחילו להשתמש בתחבושות הגייניות. התמונה העולה לעיני רוחי לא נעימה כלל. תחבושות משומשות זרועות בכל חצר ופינת רחוב, חזירים ופרות מתפלשים בערימות של פסולת "הגיינית" ועוד מראות מלבבים אחרים.

אני ממשיכה לקרוא:  "האחרות, בעיקר בכפרים המרוחקים ממשיכות להשתמש בשיטות המסורתיות - סמרטוטים ואפילו אפר" אני ממש יכולה לשמוע בראשי את הטון המלגלג שבו נאמרים הדברים (נסו רגע  לקרוא שוב את המשפט והפעם בטון פולני מסוג "את לא תאמיני מה שמעתי!") אני נזכרת במונח "אוריינטליזם" שטבע אדוארד סעיד בשנות ה-70 כדי לתאר את האופן שבו תופס המערב את המזרח. בספרו טוען סעיד שהמערב נגוע  בגזענות ודעות קדומות כלפי המזרח ושהוא מונע משאיפות אימפריאליסטיות ומתפיסה אירופוצנטרית. הפרשנות המערבית, שמבוססת על התפיסות הללו, תורמת לקיבוע המזרח כנחות, פרמיטיבי ופסיבי בתודעה הקולקטיבית המערבית, וכתוצאה מכך המזרח נתפס כחלש מבחינה צבאית ונתון להשפעתו של המערב.

כאילו כל מה שנחשב "מסורתי" הוא בהכרח רע ונחשל , כאילו שרק אנחנו, אנשי המערב יודעים מה טוב ומה נכון, איך כדאי וראוי לחיות את החיים ולהתייחס לעולם, ואין שום סיכוי שאשה שגרה באיזה כפר מרוחק, תדע להתמודד באופן ראוי עם הדימום הזה שפוקד אותה כל חודש וחודש ופקד גם את אמא שלה ואת סבתא שלה ואת הסבתא של הסבתא שלה. הרי ברור שהאשה הזאת "בכפר המרוחק" (מרוחק מאיפה?) חיה בחושך, ובידי החברות הענקיות למוצרי הגיינה נמצא הלפיד שסוף סוף יאיר את חייה המרים ויגאל אותה מהסמרטוטים המטונפים שלה (ובדרך גם יגרוף רווח עצום)

בשלב הזה אתם בטח אומרים "אויש, היא כזאת רומנטיקנית, חושבת שחיי הכפר זה כל כך מגניב". אין ספק שלבני אדם כמונו (אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שאם את/ה קורא/ת שורות אלו את/ה וודאי מחובר/ת  לאספקת חשמל שלא מבוססת על סנאי שרץ על גלגל ומפעיל גנרטור ידני ולכן הרשיתי לעצמי לכלול גם אותך) חיי הכפר ההודים הם מגניבים לכמה ימים של טרק במזרח, אבל לחיות עם כל התרנגולות והכבשים באותו מרחב ולהתקלח בנהר גם בחורף?! זאת לא באמת אופציה לחיים. אנחנו צריכים את חיי הנוחות שלנו. את הבויילר, את המיטת קינג סייז ואת האוטו. אבל זה לא הופך את צורת החיים ההיא לנחותה יותר או לפחות טובה. במובנים רבים האדם המערבי הממוצע התרגל לחשוב שהשמש זורחת לו מהישבן ולכן הוא בא ראשון בסדר העדיפויות גם אם הפעולות שהוא בוחר לבצע פוגעות בעולם. התרגלנו לנסוע ברכב מזהם ולא ללכת ברגל או באופניים כי זה יותר נוח; התרגלנו לאכול מוצרים מן החי שמישהו כבר דאג לטשטש עבורנו את עקבות הסבל שכרוך בייצורם כי זה יותר נוח (וטעים יותר מטופו) ; התרגלנו להשתמש בכלים חד פעמיים כי למי יש כח לשטוף כלים; התרגלנו לזרוק כל כך הרבה פסולת לפח כי זה יותר קל מלהתחיל עכשיו להפחית/לתקן/להשתמש שוב/למחזר.

 אני לא באמת מכירה את חצי מיליארד הנשים ההודיות ואת הרגלי ההגיינה שלהן ולא רוצה לחטוא בעצמי באוריינטליזם רומנטי. ממחקר שנערך על הרגלי ההגיינה של נשים הודיות התברר שרבות מהן "בוחרות" בשיטות המסורתיות מתוך חוסר ברירה- מוצרי ההגיינה אינם ברי השגה הן בשל מחירם והן בשל נגישותם (אין סופר פארם עם דיילת מכירות חייכנית). אני לא חושבת שבהכרח מי שמשתמשת בפיסת בד או בשיטה דומה עושה זאת מתוך אידיאולוגיה אקולוגית כזו או אחרת. אבל אני כן יודעת, שהנשים "האחרות" הללו משמרות בעצם המעשה מסורת של קיימות אמיתית שבזכותה חצי אחד של הכדור שלנו עדיין לא זוהם באינספור פדים וטמפונים. הנשים הללו נותנות לי השראה.נדמה לי שאם לרגע נניח את האגו המערבי שלנו בצד, נוכל ללמוד מהן הרבה, ולא רק על איך להתמודד עם הדימום החודשי אלא גם על איך להתייחס בענווה לעולם הזה שהיה פה הרבה לפנינו ומי יודע מה יהיה סופו, בגללנו.
אני לא חושבת שצריך למנוע מההודיות את אפשרות הבחירה "ולא לגלות להן" על קיומם של פדים וטמפונים כמו שמונעים מילד קטן להתקרב למדף השוקולדים בסופר. זכותה של כל אשה הודית לבחור להשתמש בפדים חד פעמיים. אני פשוט מקווה, שנשים בכל רחבי העולם, ממזרח וממערב יוכלו לבחור מתוך ידע ומודעות בחירות שמיטיבות לא רק עם עצמן אלא גם עם העולם. 

  יותר ויותר נשים בוחרות היום להשתמש במוצרים רב פעמיים ואקולוגים. תחבושות בד (שהן גם הרבה יותר בריאות ונעימות לגוף) וגביעוניות. יותר ויותר נשים מבינות שמה שרע לסביבה ככל הנראה גם רע לגוף שלהן, ובוחרות להפסיק לזהם את העולם ואת האוקיינוסים בתחבושות חד פעמיות ובטמפונים (רק בארה"ב מדי שנה נזרקות לים ולביוב כ-20 מיליארד תחבושות!). צריך להפסיק לחשוב שכל מה שהוא חדש = מתקדם וטוב. לא במקרה העולם התקיים במשך אלפי שנים בהרמוניה ואילו רק במאה שנה האחרונות בהן חלה "התקדמות" הופר האיזון בצורה חמורה שתאלץ אותנו להתמודד בעתיד עם משברים אקולוגים לא פשוטים. אז אין זמן יותר טוב מערב יום כיפור כדי לעשות חשבון נפש אמיתי ולשאול את עצמנו מי פה באמת הפרימיטיבי.  

הפוסט הבא מכיל מילים כמו "דם" ו"טמפון" אך הוא מיועד גם לגברים שביניכם. מוזמנים להעביר לנשים היקרות ללבכם :)

בפעם הראשונה ששמעתי על גביעונית -  הזדעזתי. "איכס! טמפון רב פעמי? להתעסק עם כל הדם והגועל הזה?!" אפילו לי, שמתקלחת בממוצע פעמיים בשנה (תלוי בעונה) כל העסק הזה נשמע לא הגייני ומפוקפק בעליל. "כוֹסית סיליקון? איך לכל השדים והרוחות אשים את זה שם בפנים??" המשכתי להטיל ספק בחברתי שדיברה על הגביעונית בעיניים בורקות.

אני לא מצליחה להזכר מתי חל הרגע שבו הייתי מוכנה לתת אמון בגביעונית ופשוט לנסות. מה שאני כן יודעת, זה שאני לא יכולה לדמיין את חיי כיום בלעדיה. אני זוכרת שטסתי לטייל במזרח עם תיק ענק מלא בטמפונים ותחבושות שתפס חצי מהתרמיל. (בנות שמטיילות במזרח לרוב לא מחשבות את זמן הטיול שנותר להן לפי כמות הרופי שנשארה בארנק אלא לפי כמות הטמפונים והתחתוניות שנשארו להן "שיט, אני צריכה להקדים את הטיסה לאפריל, יש לי רק עוד חבילת טמפונים אחת"! )

למראית עין, לטמפונים יש יתרונות רבים והעיקרי שבהם הוא "שגרי ושכחי", אין יותר מדי התעסקות, מכניסים את הבון-בון הלבנבן פנימה וכשעוברות כמה שעות- משיכה קלה לאסלה וביי ביי נתראה בים.

אז זהו, שאני לא כל כך רוצה להתראות עם הטמפונים שלי או שלך בים.

בעולם של היום קל לנתק את המעשה-מהתוצאה. אנחנו משליכות כמויות עצומות של אשפה ביתית מדי יום בתחושה ש"הזבל נעלם לעולם שכולו טוב". אנחנו קונות מוצרים בלי לדעת מי ייצר אותם ובאילו תנאים, מאיזה חלק של העולם הם הגיעו אלינו וכמה דלק מטוסים ומשאיות בוזבז כדי לשנע אלינו את חטיף האנרגיה עם הבוטנים והקוקוס שמייצרים רק בקירגיסטן. אנחנו עורכות מסיבת יומולדת ומחלקות במבה וביסלי בכלים חד פעמיים שישמשו אותנו פעם אחת בלבד לפני שיועברו למזבלה העירונית וישארו שם גם אחרי שהנינים שלנו כבר לא יהיו פה. אני לא מנסה לגרום למי מכן שקוראת שורות אלו ליסורי מצפון קשים (מדי) אני בעיקר מנסה להצביע על העובדה שבקלות רבה מדי וויתרנו על איזשהו חיבור מהותי לעצמנו ולסביבה שלנו. אנחנו (כמעט) לא לוקחות אחריות על הבחירות שאנחנו עושות כי זה פשוט נוח יותר. את יודעת, מה שלא רואים לא קיים (נסי להזכר בפעם האחרונה שהייתה שביתה כללית שבה לא פינו את האשפה במשך יומיים שלושה. נסי לחשוב מה היה קורה אם במשך שבועיים-חודש-שנה לא היו מפנים את האשפה שלנו. היינו טובעות. ליטרלי).

אז נכון, הרבה מאיתנו מנסות להיות ירוקות יותר, והיום לעשות קומפוסט זה כבר ממש לא למוזרים בלבד אבל באמא'שלך תעזבי לי בשקט את המחזור גם ככה אני מתה-מכאבים-פעם-בחודש ויש גבול לכל תעלול. אני מוכנה למחזר בקבוקים. אבל טמפון??

תני לי עוד שתי דקות מזמנך ואולי אצליח לגרום לך לחשוב אחרת. שתי דקות. מבטיחה.

אז קודם כל הכירי את הגביעונית- מדובר בכוסית רכה וגמישה שמיוצרת מסיליקון רפואי. את מחדירה אותה לנרתיק והיא אוגרת את כל הנוזלים. פעם-פעמיים ביום יש לרוקן את הנוזלים לאסלה, לשטוף במים וסבון ולהכניס בחזרה. (וכן, יש מלא פתרונות ל"מה עושים כשאני מחוץ לבית") אני חשבתי שמראה הדם יגעיל אותי. אולי הוא קצת הפתיע אותי בהתחלה, אבל זה ממש ממש לא נורא (אפשר לחשוב שאת מדממת ליטרים של דם או חלקי גופות)

זה טוב יותר לגוף שלך- רק לפני שבוע התבשרנו על מותה של צעירה ששכחה בגופה טמפון 16 שעות ולקתה בזיהום (תסמונת ההלם הרעלי) . טמפון ספוג בדם הוא מצע מצוין להתפתחות חיידקים בנרתיק. לעומת זאת הגביעונית אוגרת את הדם בתוכה והוא אינו בא במגע עם הנרתיק (הוא מבודד ע"י הגביעונית עצמה) כלומר מקרים עצובים שכאלה מעולם לא קרו עם הגביעוניות. 

טמפונים ותחבושות מולבנים באמצעות כימקלים שונים (כלור, דיוקסין ועוד) כדי ליצור תחושה הגיינית ונקייה. יש סברות שונות לגבי השפעת רעלנים אלו על הגוף וביניהם האפשרות כי הם עלולים לגרום לגירויים, אלרגיות וזיהומים. את יכולה לקרוא בהרחבה על כך כאן או כאן 

זה הרבה יותר נוח- כן, אין ספק שצריך להסתגל לשימוש בגביעונית אבל תוך מחזור-שניים כל אחת כבר מוצאת את הדרך שלה (גם לטמפונים לקח לך זמן להסתגל לא?). הגביעונית קלה לשימוש, נוחה ולא מורגשת, אין לך חוט שמשתלשל למטה (שצריך להזהר לא להשתין עליו) את לא צריכה להסחב לכל מקום עם תיק מלא טמפונים, ולשבור ת'ראש מה לעשות איתם (לעטוף בנייר בפח או לזרוק לאסלה?). וחוץ מזה, יש לה שם חמוד ("גביעונית") ואת תוכלי להרגיש נורא מגניבה ולהתנשא מעל חברותייך המיושנות שמשתמשות בטמפונים ובכך לרומם את מעמדך החברתי בחוגים מאוד מסויימים. (אוקיי אני צינית. סליחה, לא התאפקתי)

זה טוב יותר לסביבה- רק בארה"ב נזרקים מדי שנה כעשרים מיליארד (!) טמפונים לביוב ולאשפה. השימוש בגביעונית אינו מייצר שום פסולת. לא מוליך ולא בטיח. את לא צריכה להטריד את עצמך יותר מה לעשות עם הטמפון/מוליך בטיולים כי פשוט אין לך שום פסולת.

זה טוב יותר לכיס שלך- אם עד עכשיו לא השתכנעת, ועל השחלות שלך איכות הסביבה, הנה טיעון מנצח-  זה פשוט חסכוני יותר. בואי נעשה חישוב קל:

חבילת טמפונים עולה בממוצע 30 ש"ח. נניח שאת קונה 9 חבילות בשנה (בכל זאת לא מסיימת חבילה בחודש) 9*30= 270. אשה ממוצעת פוריה במשך 38 שנה (מגיל 12-13 ועד גיל 50-51 שזהו גיל הבלות הממוצע בישראל) 38* 270= 10,260 ש"ח על טמפונים!  לעומת זאת גביעונית עולה סביב ה-250 ש"ח ומחזיקה בין חמש לעשר שנים! אחחח לו רק היו לי עשרת אלפים ש"ח מיותרים...

ואם עד עכשיו לא השתכנעת, אז את מכירה את ההרגשה הזאת שאת יודעת שמשהו יכול להיות ממש טוב למישהי/ו שאת אוהבת ואת פשוט רוצה שהוא יסמוך עלייך ויתן צ'אנס? ככה אני מרגישה לגבי גביעוניות, והלוואי ויכולתי פשוט לגרום לכל אשה באשר היא לעבור להשתמש בהן. זה באמת מדהים!

אז אם יש לך עוד שאלות (תרגישי הכי חופשי) או שפשוט השתכנעת ואת רק-רוצה-כבר-את-הגביעונית-המזורגגת-הזאת - צרי קשר- ואגשים זאת עבורך במהירות ובמחיר הוגן!  

שנה טובה J נעה

noaisraeli@gmail.com

050-8361907

מכתב פרידה- סוף י"ב

אושרי, שי, מתן, אליאס, מיתר, נוי, סם, חן, קורין, רותם, רונית, קורל,ליעד, סנדרה, ליזי, צחי,איתי,לינור,ספיר,טל,עומר,ברק,ניקול,אמיל,מירי ויוסי אהובים שלי,

אז איך מסכמים שלוש שנים כל כך מלאות? ואיך אפשר בדף אחד לומר את כל שעל הלב? ואיך מסבירים, רגע לפני פרידה, שמילאתם את ימיי ולילותי בשלוש שנים האחרונות?

אני זוכרת את הפעם הראשונה שנפגשנו כולנו- שיחת פתיחה של היום הראשון בתיכון, הלבבות פעמו בהתרגשות, בחשש ובציפייה. סיפרתי לכם ולי על העומס של התיכון, על הדרישות הגבוהות ועל המרתונים והמבחנים שעוד יבואו, ואתם שהייתם כיתת החינוך הראשונה שלי, הסכמתם ללכת איתי יד ביד (ולפעמים ראש בראש) בדרך הארוכה והמפותלת הזאת גם כשלא ראיתם את האופק. פתחתם דלת ללבכם ונתתם לי להכנס לחייכם ולראות אתכם גדלים, מתבגרים צומחים ומשתנים...

אני חושבת שהיו אלו שלוש השנים הכי מאתגרות שהיו לי בחיים, אך גם הכי מופלאות. למדתי מכם כל כך הרבה על סבלנות, התמדה, אמונה, התמודדות ורגישות. אתם א/נשים יפים ויפות חכמים וחכמות, עם המון רגישות, טוב לב ושמחת חיים.

עצוב לי להפרד ואני אתגעגע אליכם מאוד. היו לנו במשך השנים שיחות רבות וויכוחים סוערים על החיים פה בישראל, על מה חשוב בחיים, על ערכים. אם יש משהו שחשוב לי שתצאו איתו לעולם הגדול זו השאיפה המתמדת להיות בני אדם טובים יותר. לא משנה איפה תהיו ומה תעשו, תמיד תהיו אכפתיים כלפי הסביבה שלכם (אנשים, בעלי חיים, צמחים...) תהיו בני אדם דווקא במקום שבו לפעמים אבדה האנושיות, תפתחו את הלב לכל מי שזקוק לכך גם אם הוא שונה מכם, תתנגדו לגזענות ולשנאה באשר היא, תפעילו את הראש ותפעלו עם הלב. אל תשלימו עם חוסר צדק באשר הוא.

אני מאחלת לכל אחד ואחת מכם, שתמיד תהיו מוקפים באהבה, שתטיילו, תשאלו, תלמדו, תחיו את החיים מתוך שמחה והתלהבות, שתאמינו תמיד ביכולתכם לעשות כל מה שתבחרו, ושלא תפחדו לחלום חלומות ולהגשים אותם. אני מאמינה בכם מאוד מאוד.

לסיום אני רוצה לבקש שני דברים מכם. הראשון- דיר בלאק אם מישהו מכם לא מזמין אותי לחתונה שלו (אני מבטיחה לבוא) והשני- בכל פעם שאתם נוהגים בכביש ועומדים לצפור, תחשבו עליי, ואז תשאלו את עצמכם אם הצפירה הזאת באמת נחוצה.

אוהבת מאוד מאוד

נעה

פיטום תלמידים

היום ב-12:00 בצהריים תמו להן 271 שעות הוראת תנ"ך כשהתלמידים שלי הגישו בעיניים אדומות את המתכונת השלישית שלהם. ביום שני הקרוב תסתיים עבור רובם המסכת המתמשכת שנקראת "זכאות לבגרות" כשיגשו בפעם האחרונה לבחינה.

הדרך הפשוטה ביותר להגדיר את ארבעת החודשים האחרונים היא "טירוף". בארבעה חודשים (מינוס חגים) דחסתי לתוך מוחותיהם המטושטשים כל כך הרבה "חומר" שפיטום אווזים מחוויר לעומתו.

                                        (טוב נו אולי לא כל כך מחוויר. אבל לא יותר טוב)      

אז עכשיו, רגע לפני ישיבת מגנים סוערת, בה אלחם עם ההנהלה על כל נקודה לטובת תלמידיי, אני רוצה לחלוק כמה מחשבות על המפעל המופרך הזה שרבות נאמר עליו, אבל כמעט אף פעם לא מתוך המקום הפשוט והקטן של מורה אחת מול עשרים תלמידים ומועד חורף אחד.

קחו עשרים תלמידים. אחד מצייר מדהים. אחד מצלם תמונות מזוויות מפתיעות. שני רוצה להיות סמוראי, אחת חולמת להיות שחקנית. אחר מנגן מהראש כל שיר שתגידו. אחרת יודעת לספר סיפורים משוגעים. שימו אותם בכתה אפורה שעל קירותיה פלקטים מתקלפים משנה שעברה. הושיבו אותם במשך 15 שעות כל שבוע ותגידו להם שעכשיו כל מה שעושים זה ללמוד חומר לבגרות. מהר מאוד תיצרו בית גידול מצויין לתסכול ומתח - החומרים המשובחים מהם בנויה מערכת החינוך.

בראשית היה עדיין טוב. יכולתי להשקיע בדיונים שהתרוממו מעל החומר היבש (כמו האם יצר האדם רע מנעוריו או כיצד התנ"ך הצליח לקבע תפיסה לפיה האשה נחותה מהגבר) ואחרי שבוקר אחד ישבנו על הדשא מתחת לעץ וקראנו את מזמור ק"ד בתהילים שמהלל את הבריאה, חשבתי לרגע, שהנה, ניצחתי את המערכת, אני מצליחה להמריא מעל המרוץ הבלתי נלאה לבגרות, להכריע את המפעל הזה שכל עניינו הוא הגדלת אחוזי הזכאים לבגרות ותו לא. אבל אז עברו החגים, ובנובמבר גילינו שכדי להספיק ללמד את הכמות הלא סבירה של החומר עד הבגרות אין ברירה אלא להכפיל ולשלש את הקצב. אין זמן לדיונים. אין זמן אפילו לכתיבה במחברות. מלמעלה נפלה הנחייה לצלם לתלמידים סיכומים מוכנים ולהעביר עשרה הילוכים קדימה בבת אחת.

המתח לא איחר לבוא. הפחד שלא נספיק. הפחד שכן נספיק אבל שהם לא באמת יפנימו שום דבר בגלל המהירות. החרדה שנפקשש להם את הבגרות האחרונה ואיתה תרד לטימיון עבודה של שלוש שנים על תעודת בגרות מלאה. השפה הפכה להיות שפת תכנון מול הספק. תמיד לא מספיקים. מצאתי את עצמי עומדת מולם, חונקת כל שבב של חדוות למידה שאי פעם גילו, לא מתפתה לסטות מהנושא, וגרוע מזה בולמת אותם. מישהו שם למעלה (והפעם לא אלוהים) שכח שגיל 17 זה הגיל הכי מוטרף שאתה רק רוצה לבלוע את העולם, שיש לך קוצים בתחת, שהדבר האחרון שמעניין אותך זה מה היו חטאיו של יהויקים ומה היו טיעוניו הצבאיים של רבשקה כלפי אנשי יהודה הנצורים. מצאתי את עצמי כחלק ממנגנון דיכוי. כעסתי עליהם אם צחקו כי זה קטע את מהלך השיעור. התעצבנתי אם לרגע בהו. הידקתי עוד ועוד את טבעת הלחץ ולא נתתי להם לנשום כי-עכשיו-אין-זמן-וחייבים-להתקדם-ואם-לא-נסיים-עד-סוף-השבוע-את מלכים-ב'-גורלנו-יהיה-רע-ומר-יותר-מגורלם-של-גולי-בבל- אז-שקט!!!!

ולאט לאט הרגשתי איך זה מכרסם אותי מבפנים, התחושה הזאת שאני כל כך חוטאת לעצמי, למה שאני מאמינה שנכון, ובכלל כמה שאנחנו מפספסים פה בענק.

ביום שני יצאו תלמידיי ותלמידותיי אחרי הבגרות ועול עצום יוסר מעליהם. הדרמטים שבהם ישרפו את המחברות.  אחרים פשוט יאדו את שאריות המוח שלהם באלכוהול זול. אבל מה שבטוח לא הרבה ישאר מהלימוד האינטנסיבי של ספר הספרים. בין נשימה לנשימה שאלתי אותם לפני כמה ימים אם הגישה שלהם לתנ"ך השתנתה במהלך החודשים האחרונים. הייתה בי עוד תקווה קטנה שהצלחתי להדביק אותם קצת באהבת התנ"ך שלי, אבל כשרק התלמידה החרשנית שיושבת מקדימה אמרה בחצי חיוך מבויש ש"קצת", שוב הרגשתי את גודל הטעות.

בשבוע שעבר שודרה כתבה צובטת של מיקי רוזנטל על מערכת החינוך בפינלנד. כשראיתי איך הילדים בפינלנד פותחים את היום בהרפייה, אחריה משחקים שעה שלמה בחוץ ואחר כך מתחלקים לצוותי עבודה וחוקרים דברים שמעניינים אותם הרגשתי כמו נהג ריקשה שמראים לו איך עובדת חללית. אז נכון שיש פה בארץ הבלחות מעוררות תקווה של חינוך דמוקרטי אבל המערכת הציבורית הרעועה שלנו רחוקה שנות אור מלהיות מקום שבו למידה היא תהליך שקורה בו משהו משמעותי.

יש משהו כל כך שמרני ומקובע במערכת הזאת, שמזכיר קצת את החרדיות של מאה שערים. בעידן שבו כבר אין צורך בשינון של מידע כי הכל זמין במרחק סמארטפון, אנחנו נאחזים בשיטות המיושנות של "הידע נמצא רק אצל המורה" והתלמיד הוא כלי ריק שצריך לשפוך לתוכו ידע - במקום לאפשר לילדים לרוץ לכיוונים שמושכים אותם, לחקור את מה שבאמת מעניין אותם, לפתור בעיות, להיות יצירתיים או חלילה לחשוב. כאילו שאם בוגרי י"ב לא יכירו בע"פ את הסיבות לעליית הנאצים לשלטון, לא ישננו את הטיעונים של ירמיהו כלפי אויביו, לא ידעו לפתור משוואה עם שני נעלמים ולא ידעו מה זה נשוא מורחב- הם לא יוכלו להסתדר בעולם. וכמובן, תמיד יש את הטיעון הנצחי, ש"בלי תעודת בגרות היום אי אפשר לעשות שום דבר! אפילו לא פקידה!" (שזה כמובן, עוד אחד מהטיעונים שנועד לשמור את הכוח בידיים של בעלי הסמכות).

בכתבה על פינלנד סיפר מיקי רוזנטל שבמערכת הפינית אין מבחנים. כן, אתם שומעים נכון. אין מבחנים. ובכל זאת, פינלנד מדורגת במקום הראשון במבחני פיז"ה. הכיצד? כי הפינים לא מפחדים. כי הם סומכים על היכולות של התלמידים שלהם. והם בעיקר נותנים להם לחשוב בעצמם. פשוט מאוד.

אבל למשרד החינוך יש אג'נדה חינוכית מאוד ברורה, ובל נשכח כי יש גם אתוס ציוני-יהודי להקנות לילדים הרכים, ואם חלילה ניתן להם לחשוב לבד, הם עלולים לגלות שיש עוד תרבויות מסביב, וחלילה לא לפתח תודעה ציונית או אהבת המולדת, ואולי גם לשים סימני שאלה שיובילו לכפירה בערכיה הלאומיים של מדינת ישראל... אז נאכיל אותם בצינור את האתוס של חורבן וגלות, נחבר אותם לאינפוזיית שואה ותקומה, ונזריק להם נוגדי-ביקורת ישר לווריד.

נפלא לא?

ובהזמנות זו, אאחל הצלחה לתלמידים היקרים שלי, שמזל שאיתם העברתי את 271 השעות הללו, כי אחרת באמת הייתי משתגעת. חבל שלא יכולתי לתת להם דברים אחרים. אולי בגלגול הבא.