אליהו הנביא ושות'

היום הייתי בסיור של"ח עם הכתה שלי בחיפה בנושא "דתות ותרבויות".
התחלנו בגני הבאהיים בהם צפינו בעשרות פועלים ערבים גוזמים באדיקות דתית שיחים והופכים אותם למרובעים. איזו דת מגניבה זו הדת הבאהית- אחדות עולמית, שיוויון בין כל בני האדם, ושנאת מוסלמים. באופן מפתיע הילדים לא התנהגו כמו קופי אדם, והצטלמו מתחת לכל עץ רענן בפוזות שלא היו מביישות את אבריל לווין (סתם, אין לי מושג איך אבריל לווין נראית..) משם המשכנו לכנסיית סטלה מאריס. חצי מהילדים לא הסכימו להכנס מחשש שיפגע בהם ברק בשנייה שישאפו אוויר כנסייתי וטענו שזה איסור חמור וחס וחלילה שכף רגלם תדרוך בכנסיה. טפו-טפו-איכס-שום-בצל. עוד הם טענו שבכנסיה הזאת משתחווים לצלב, ואסור להשתחוות (!!!)

משם המשכנו לחלק העיקרי של היום- מסע רגלי למערת אליהו. "מסע"- ירידה של עשר דקות בשביל לא סלול, שלידו ההליכה מהחדר אוכל למועדון באחוזת ראשונים נראת כמו טרק מפרך- ואני נשבעת בכל אוסף הגוגואים שלי, שהם התבכיינו כאילו אנחנו עושים את האראונד אנאפורנה עם ציוד על הגב. כאילו אשכרה הילדים האלה לא מכירים שביל שהוא לא רצפת קניון שבעת הכוכבים. אבל זאת רק הערת שוליים, כי החלק העיקרי היה "מערת אליהו". כמו במקומות רבים אחרים בארץ, גם כאן זיהו עסקני האיזור את הפוטנציאל העסקי הגלום במקום - והפכו מערה טחובה וסתמית, ל"מערה שבה התחבא אליהו הנביא כשברח מאחאב", וכמובן שיש בה סגולה לפריון, ולזיווג, וצריך לשים צדקה, ולקנות נרות, חוטים, ברכות, מחזיקי מפתחות ועוד.

כמה דברים על אליהו הנביא - אצל רובנו הוא מתקשר לסנטה קלאוס היהודי - אותו סבא זקן שמחכים לו בסדר פסח, ומקווים שיבוא (או לחילופין מכריחים אותי להתחפש אליו וללכת להביך את עצמי מול השכנים), אבל אליהו הנביא היה חתיכת פנאט דתי, שונא זרים, שרק שחט וטבח והרג בשם ה'. אם הוא היה חי היום סביר להניח שהוא היה מצטרף לחבר'ה מתפוח, מקים איתם איזה מאחז באיזו מערה, ויוצא משם לעקור מטעי זיתים. אותי בכל אופן זה עיצבן שאת הסיפור על אליהו הנביא סיפרו המדריכים במין חרדת קודש כזאת,תיארו אותו כגיבור ולוחם אמיץ, ואז עודדו את הילדים ללכת ולכתוב פתק לסבא אליהו. ואחר כך מתפלאים שיש גזענות ושנאת ערבים.

מזל שיש סיורי של"ח, שמעודדים פתיחות תרבותית! כמובן, שגם המוסלמים קיבלו ייצוג: את היום קינחנו בחומוס בדליית אל כרמל. אה רגע, הם בעצם דרוזים. אבל מה זה משנה דרוזים, ערבים - אותו דבר.

את מי נשים על השטרות

השבוע פרסם בנק ישראל כי בקרוב יודפסו שטרות כסף חדשים ועליהם יתנוססו דיוקנותיהם של רבין, בגין, בן גוריון והרצל. אין ספק שארבעתם חשובים וראויים להוקרה זו, אולם לא יכולתי להתעלם מהעדרן הצורם כל כך של נשים מן השטרות. ההחלטה התקבלה בקרב הציבור באדישות רבה.

לא סביר שבחברה שמתיימרת לחרות על דגלה ערכים של שיוויון, לא ינתן ייצוג למחצית מחבריה (בעצם- חברותיה). לכאורה נדמה כי מדובר בעניין פעוט אולם זהו רק קצה הקרחון של בעייה גדולה יותר- מעמדן של נשים בישראל. החברה הישראלית היא חברה עם הנהגה גברית בעיקרה, ואף על פי שנשים מהוות למעלה ממחצית האוכלוסיה והן תורמות לחברה ונושאות בנטל- קולן כמעט לא נשמע. הבחירה בדמויות גבריות מתקבלת כמובן מאליו. הדבר בא לידי ביטוי בהיבטים רבים, מעשיים וסמליים כאחד -כך למשל בכנסת מכהנות כיום 21 נשים (17.5 אחוזים) וכן 93 אחוזים מהרחובות החדשים שנסללו בעשור האחרון בכל רחבי מדינת ישראל מדן ועד אילת נקראים על שם גברים. ואלו הן רק דוגמאות מעטות מתוך רבות.

אז מה, שואלים הספקנים, את מי תדפיסי על השטר? מי תתחרה מול רבין, מול בן גוריון הענק? ואז תמיד יש את זה שמציע את חנה סנש או את גולדה מאיר. אבל גם כאן זאת מעין פשרה, כי אלו נשים שהצליחו לא בזכות נשיותן אלא אולי דווקא בגלל ה'וויתור' עליה. בעיני העדרן של נשים מהציבוריות, הוא לא בגלל שהן פחות טובות, פחות תורמות או פחות מוכשרות. העדרן הוא תוצר של מאות שנים בהן נשים נתפסו כמין החלש והנחות,זה שתפקידו לשבת בבית, לתקן גרביים, להעמיד צאצאים (ואם אפשר שיהיו חיילים טובים ונאמנים למולדת) ולהיות האשה שמאחורי הבעל. 'עזר כנגדו' ולא איתו. זהו תוצר של מאות שנים בהן ההיסטוריה עוצבה ונשלטה בידי גברים, ובה קובעי המדיניות היו לרוב גברים. מדבורה הנביאה ועד ציפי ליבני- אם אשה כבר הצליחה להכנס למועדון הסגור הזה, זה היה רק כי סיגלה לעצמה "תכונות גבריות".

המהפכה הפמיניסטית עוד לא הסתיימה. תפיסות חשוכות קיימות מפה ועד מטולה. אמנם במובנים רבים אנחנו נמצאים כיום במקום אחר לגמרי. נשים משתלבות בכל התחומים ואפילו בתחומים שבעבר היו טאבו לגברים בלבד אולם המלאכה רחוקה מלהסתיים, ותחילתה בשינוי הלכי הרוח הרווחים בציבור.

בניסיון ראשון להעלות את הנושא לדיון הציבורי, פתחתי קבוצה בפייסבוק. לא כל כך ידעתי למה לצפות, אחרי הכל מדובר ברשת שבה אנשים בודקים 'איזו דמות מצויירת הם' ומגדלים פרות ווירטואליות בחוות מטופשות, אבל תוך 24 שעות הקבוצה מנתה למעלה מאלף חברים, עשרות דיונים ושיחות ובעיקר רצון גדול לשנות את ההחלטה.

לא חסרות נשים שתרמו והשפיעו על עיצוב דמותה של החברה במגוון רחב של מישורים- תרבותיים, רוחניים, התיישבותיים, משפטיים, כלכליים וכיו"ב, ואני סבורה כי מן הראוי כי על השטרות החדשים שיונפקו יתנוססו דיוקנאות של גברים ונשים כאחד, שתרמו והשפיעו על החברה והמדינה בישראל. יש להביט לא רק אל העבר שהיה, אלא גם לשאול איזה עתיד אנחנו רוצים לבנות כאן, ואילו ערכים אנחנו נוטשים בבחירה לא לתת יצוג לנשים.
בקרב חברי הקבוצה המונה ברגע זה 1767 חברות וחברים הועלו הצעות רבות ומגוונות: לאה גולדברג, רחל המשוררת, רחל כצנלסון שזר (ממנהיגות פועלות ארץ ישראל), הלנה רובינשטיין, חנה סנש,הנרייטה סאלד, חנא רובינא ועוד רבות אחרות.

אתמול הודיע נגיד בנק ישראל, כי לאור הדיון הציבורי שהתעורר בימים האחרונים, יוחזר הנושא לדיון ולהחלטה מחודשת. אין לי מושג מה חלקה של קבוצת הפייסבוק אולם זוהי רק דוגמא משמחת לכך שאפשר, אם רוצים, לשנות.

כמה מחשבות על צריכה

היום מציינים ברחבי העולם את "יום ללא קניות" (buy nothing day) חיפשתי בנרות אירועים לציון היום החשוב הזה בארצנו, וחוץ מכמה פריקים מ"סלון מזל" שארגנו קבורה המונית של פרוות לא מצאתי שום דבר.

את יום ללא קניות ייסדה חבורה של "מכסחי פרסומות" קנדיים (לא יאמן איך כל ביטוי שמתרגמים לעברית אוטמטמית הופך לביטוי של ספרנית מדופלמת... בכל אופן ה Adbusters הם חבר'ה מגניבים שמשחיתים פרסומות בצורה אומנותית כאות מחאה על שטיפת המוח במרחב הציבורי) והוא מתקיים ביום שישי השחור- שחל בין חג ההודיה לחג המולד, ובו כל החנויות מכריזות על מבצעי הנחות מטורפים ואלפי אמריקאים שמנמנים ואחוזי אמוק קונים מיקרוגלים, טוסטרי-מתומנים ושאר חפצים שאינם-דרושים- להם-אבל-הם-חמישים-אחוז-הנחה-מה-לא-נקנה, כאילו מתקפת עב"מים עומדת להשמיד את הקניון הקרוב לביתם (וואו זה היה משפט ארוך).

 הרעיון המרכזי שעומד מאחורי היום הזה, הוא מחאה כנגד תרבות הצריכה שמשתלטת על כל חלקה טובה, והופכת את כולנו לעבדים. הפרסומות שחונקות מכל כיוון בטלוויזיה, באינטרנט, בשלטי חוצות, על אוטובוסים, על כל עמוד ולוח ואפילו בתאי שירותים במקומות ציבוריים (!) גורמות לנו בלי שנשים לב להרגיש כל הזמן שמשהו חסר לנו, שאנחנו לא מספיק טובים כמו שאנחנו, שאם נרכוש נעלי נייק נהיה אמיצים יותר, אם נשתה קולה זה יתן לחיים שלנו טעם (מה שמעט גזים עם המון סוכר יכולים לעשות), ואם נשדרג את הפלאפון (הא הא פרסומת סמויה! )נהיה הרבה יותר שמחים ומאושרים, אבל לא רק בגלל המכשיר החדש אלא גם בגלל שהמכשיר, כך לפי הפרסומת צובטת הלב של סלקום, יחבר אותנו לבני המשפחה שלנו ויגרום להם לאהוב ולקבל אותנו. (לעזאזל, תתמקדו בלמכור מכשירים סלולרים, לא אשליות מרגשות)

אני לא יודעת מה איתכם, אבל התלמידים שלי סגורים על זה שלקנות ג'ינס ב-1500 שקל (כן, ככה עולה היום גי'נס דיזל) זה הגיוני, כי הוא "באמת יושב הרבה יותר יפה מכל ג'ינס אחר" (גם אם הוא יוצר באותו מפעל, על ידי אותה פועלת אוזבקית, רק שבמקום 'דיזל' זה נקרא 'חיזל' ועולה 100 שקל בשוק רמלה לוד).

תרבות הצריכה הופכת אותנו לעבדים כי אנחנו כל הזמן "צריכים" עוד ועוד דברים, אז אנחנו עובדים עוד ועוד שעות, כדי להרוויח עוד יותר כסף, ואז אנחנו מפצים את עצמנו על הזמן האבוד בקניית עוד ועוד מוצרים, וצריכים לעבוד עוד כדי לכסות את המינוס וכו' וכו' (הפסקה האחרונה אינה מתייחסת לקהל הקוראים המורים,העובדים הסוציאלים,ושאר מרוויחי השכר הזעום למיניהם מאחר והם כאמור רק עובדים ועובדים ועובדים, ואחרי תשלום הארנונה הם גם לא יכולים לפצות את עצמם בכלום, והם יושבים בחושך, אוכלים קליפות של קישואים וכותבים בלוג ממורמר) והנה ציטוט שמסביר את הרעיון הזה יותר טוב ממני:
"הכסף והקניות אולי גורמים לנו להרגיש טוב לרגע אבל הם מכניסים אותנו לתהליך, שבסופו-של-דבר יוצר תחושת אומללות וריקנות. ככל שמנסים להשיג עוד כסף כדי להשיג עוד מוצרים, זה גורם לבעיות נוספות - אנחנו עסוקים מכדי לשים לב לגוף ולרגשות שלנו, אנחנו רצים כל הזמן, לחוצים. מתעסקים בדברים תפלים, מבלי שיהיה לנו זמן לעצור ולהתבונן בעצמנו, להקדיש זמן למשפחה, לחברים, לאנשים ולעיסוקים שחשובים לנו. במרוץ אחר החיים הנוצצים אנחנו מוותרים על החיים שלנו" (מתוך חוברת מרתקת וחשובה, מי שמעוניין אשמח לשלוח לו עותק במייל. רק אימרו-קוואק)
ולסיום כמה טיפים שיכולים לעזור לכולנו לשבור את מעגל הצריכה וליצור לנו סביבה קצת יותר שפויה (מאותה חוברת מזניבה):
התנגדו לשטיפת-המוח – קנו את מה שאתם צריכים, לא את מה שמשווקים לכם
זמן – פחות דברים לקנות, משמעם פחות זמן בעבודה, ויותר זמן פנוי.
קנייה מקומית- קנייה מיצרנים ועסקים קטנים במקום מרשתות הענק משאירה את הכסף במשק, מחזקת את הקהילה ומקטינה את האבטלה והפערים בחברה.
צרכנות ירוקה ומוסרית- אם אתם יודעים על חברה שהורסת את כדור-הארץ, מזהמת, מנצלת עובדים או מתעללת בבעלי-חיים, דירשו ממנה להפסיק. קנו אצל מישהו אחר וספרו זאת לחבריכם.
עשו זאת בעצמכם - מעפיפונים, סנדוויצ'ים וקורקינטים ועד להפקת מסיבות, ותיקון מכשירים.
שכנים- הכרות ועזרה הדדית משפרים את איכות-החיים יותר מעוד אביזר חשמלי (קהילה? מישהו אמר קהילה?)
השתמשו בחמשת ה-R : reduce (להפחית), reuse (להשתמש מחדש),recycle (למחזר) , repair (לתקן) refuse (לסרב לקנות)

ובעיקר תהיו שמחים ומאושרים
ואם קראתם עד פה אתם ראויים לאות הצטיינות.
שבת שלום


קישורים מעניינים מאוד:
http://www.youtube.com/watch?v=qAQrsA3m8Bg&feature=player_embedded

http://www.storyofstuff.com/

אמא מחליפה

התקף חמור של שפעת החרגולים אילץ אותי להשאר דבוקה למיטה, להפוך אותה למאורת נייר טואלט משומש, ולהתמכר לסדרת הריאלטי המשוקצת "אמא מחליפה". ואכן, המראות לא קלים.למי שלא מכיר, בסדרה זו מתחלפות שתי אמהות זו עם זו למשך שבוע. בחציו הראשון כל אחת נכנסת לנעליה של האמא אותה היא מחליפה ומתנהלת על פי סדר יומה ושגרתה, ובחציו השני של השבוע, היא מציבה כללים חדשים להתנהלות הבית ובני המשפחה.

מפרק לפרק התחושות הקשות רק התעצמו, והן נעו על הסקאלה שבין מבוכה רבה ועד אימה. כל פרק המחיש בדרכו (השטחית והסטריאוטיפית), כמה שאנחנו חיים עדיין בימי הביניים, כמה שחלק גדול מהעם שלנו מחזיק באמונות חשוכות ומקיים אותן הלכה למעשה. אפשר לדבר עד מחר על שיוויון בין נשים וגברים, על תורות פמיניסטיות כאלה ואחרות, אבל בפועל, התמונה העולה מן הסדרה, היא כי שואב האבק החליף את הסחבה ולא את האשה. "המהפכה הפמיניסטית" לא באמת שחררה את הנשים, אלא אפשרה להן לצאת לעבודה בנוסף על מטלות הבית והטיפול בילדים, ללבוש תייץ' מבריק וגלימה, ולהיות סופר-וומן. נכון, אני לא מחדשת פה הרבה אבל הסדרה הזאת שהיא מציצנית באופן טורדני מציבה את המציאות ממש מול העיניים, בצורה שלא מאפשרת לפזול לכיוונים אחרים. זה פשוט זועק מהמסך: "תפקידה של האשה הוא לרָצות ולשרת את הגבר"

לא מדובר בבית אחד, או במשפחה אחת. פרק אחר פרק, אותה גברת בשינוי אדרת: אצל משפחת קמיגרוב מתל אביב אם המשפחה היא פשוט שפחה. מנקה, מבשלת, ומכבסת לשלוש דירות – דירת המשפחה, דירת הבנים הבכורים, ודירת המרגוע של האב (וזאת בנוסף על ניהול הלהקה המשפחתית שלהם). התפיסה הבסיסית של בני המשפחה, היא כי אלו הם תפקידים שנועדו לנשים, ורק נשים יכולות לעשות אותם. בערב שבת, אחרי שבישלה האמא המחליפה 14 מנות עיקריות שונות (!!) הם עוד דורשים ממנה לנקות ולשטוף כלים.

בבית משפחת טרבלסי מנתיבות, בה שני בני הזוג עובדים, בני המשפחה מצפים כל יום בשלוש לארוחת צהריים חמה וטרייה שתוגש לשולחנם. הם אמנם דורשים זאת בנועם יחסי, אך איחורים לא יתקבלו בברכה.

אבל הפרק המזעזע ביותר, הוא הפרק שבו מתחלפת חדווה, אשה מקסימה מקיבוץ תובל, עם לילך, "אשתו של אלי לוזון". כן היא "האשה של", הצל של אלי לוזון (מי ישמע) אבל אכן כך- היא עושה הכל בשביל אלי, הוא לא נוקף אצבע בבית, היא מנהלת את כל "הקריירה" שלו, מנקה לבדה את הבית הענק והמוגזם שלהם (שזה כבר נושא לפוסט בפני עצמו.. ) מבשלת ומטפלת בילדים, שהוא עצמו מתייחס אליהם כאל עול ("מה אני צריך את כל השטויות האלה, עדיף כבר למות" הוא אומר בתגובה לכך שהתבקש לקרוא סיפור לפני השינה). חדווה, שאמורה להכנס לנעליה של לילך, לא מוכנה לקבל את זה בשקט. בחוקיה החדשים, היא מנסה להפוך את אלי לשותף בעבודות הבית ובגידול הילדות, ולגרום לו לקחת מעט יותר אחריות על חייו. הניסיון לא ממש מצליח, והוא מתגלה כחלאה שוביניסטית אמיתית, עם מעט מאוד שכל. הוא לא נענה לניסיונות שלה לדבר על הדברים, ורק מתרץ הכל בכך שהוא "אלי לוזון, כוכב המדינה" (מי?). בסופו של דבר העניינים מתפוצצים וחדווה עוזבת בתחושה קשה את הבית לפני סוף ההחלפה.

 ויש עוד הרבה, אבל מי שמחפש את הפנינים האמיתיות, שילך לקרוא את התגובות של קהל הצופים המשכיל, שמשאיר תגובות אחת-אחת. והנה, רק כדי לספק את הסקרנות:

"לוזון יש לך אישה אמיתית תומכת ב 100 אחוז ועושה הכול מאהבה וזה טוב . חדווה זאת אישה שהיתי רוצה רחוק ממני . חדווה מצא בעל חלש שגם חיי כמו אחד שלא לוקח כלום חזק מידי כמו אישתו כך לא מתנהל בית . (לכן המדינה נראת כמו שנראת כי אין בעל בית .) בבית משפחת לוזון אישתו מנהל את הבית והעסק כמו גדולה צריך אנשים כאלה בחיים הציבורים" .* חיים א נתניה 18/10/09 | 22:55

עצוב שזו המציאות אשר בה חיות נשים רבות, ממגזרים מגוונים וממעמדות סוציו-אקונומים שונים. עצוב שהן בטוחות שהן בוחרות בזה, ושהן לא יודעות שזה לא חייב להיות ככה. עצוב שדורות של ילדים גדלים על התפיסה הזאת, שלאשה יש תפקיד מסויים, ושהדבר החשוב ביותר, הוא הכבוד הגברי שלהם, שאסור בשום פנים ואופן לפגוע בו. אשריי שזכיתי בבן זוג שהוא שותף מלא וחבר נפש.כנסו כנסו, מומלץ בחום (עדיף 38.5 מעלות)
http://www.mako.co.il/vod-index/reality-wifeswap-3/VOD-0b2b5b5ef144421004.htm

כסף? אני מסתדרת בלעדיו

השבוע מצאתי בתא שלי בחדר מורים את התלוש הראשון. זה שמפרט את הסכום המצ'וקמק שנכנס לי לבנק. להסתכל על התלוש זה סוג של מזוכיזם למתקדמים. זה מדכא. ממש.המורים הוותיקים יותר שראו את ענבל ואותי מסתכלות על התלוש, לא הבינו למה אנחנו עושות את זה לעצמנו על הבוקר, ואמרו שהם אפילו לא טורחים להסתכל על הביזיון הזה, כי זה מכניס אותם לדיכאון. זה כל כך מגוחך, שהמילה מגוחך היא קצת מגוחכת כדי לתאר ולהסביר את התחושה שזה גורם.משפיל. בא לי לסרוק את התלוש הזה, ולשלוח לכל העיתונים, שישימו את זה בכותרת הראשית.

אומרים שאחד מרגעי המשבר של מורים חדשים, הוא תלוש המשכורת הראשון, שאותו הם מקבלים בסוף החודש הכי קשה בחייהם. וכל כך צודקים. עבדתי מיליון שעות. השכר שלי לחודש המטורף הזה אפילו לא מכסה את השכר דירה שלי. הוא אפילו לא מגרד את שכר המינימום בשוק. כן כן, משרה מלאה, אבל מלאה בכל מובן המילה, כזאת שאת מגרדת את עצמך בסןף היום למיטה, לא מספיקה לעשות שום דבר, וגם בלילה עוד חולמת על התלמידים, ועל כל מה שצריך עוד לעשות. 3589.04 שקלים חדשים בלבד.

אז ככה. סכום העתק שקיבלתי מפוצל לאין ספור סעיפי סעיפים, שכתובים בשפת קוד כלשהי, שאף אחד לא מבין, מלבד איזשהו פקיד אפור ועבש במשרד החינוך. אז השכר הבסיסי שלי, הוא 24 שעות, "משרה מלאה" – 25 שקלים לשעה. סך הכל, פחות משכר המינימום במשק. בשל היותי מחנכת כתה, אני מקבלת תוספת "גמול חינוך". מה זה גמול חינוך? ישבו במשרד החינוך, גדולי הקודקודים, וחשבו לעצמם, "המממ, חינוך כתה. כן, משימה חשובה, חינוך הדור הצעיר, אחריות על 27 מתבגרים, כלומר, 27 קריזות שונות, 27 סיפורים, 27 ילדים שצריך לדאוג שילמדו כמו שצריך למרות שההורים גרושים ולמרות שאבא מובטל, או שיש להם הפרעת אכילה, או שאמא שלהם מתה כשהיו בני שש או שסתם הם רואים השרדות כל היום ומדברים באייסי קיו ולא יודעים לקרוא. אה, ולא רק שילמדו, כמובן, שגם יהיו אזרחים מעורבים, ושיתרמו למדינה, ויתגייסו, ויהיו אנשים טובים, ואכפתיים, ובעלי ערכים ומוסר ונימוס וכבוד, ושלא ידקרו אחד את השני בדיסקוטקים, ושיסעו במהירות סבירה בכביש, ולא ישדדו זקנות, ולא יזרקו ילדות לירקון בתוך מזוודה. ברור. משימה מאוד חשובה." ואחרי שהבינו זאת הקודקודים היקרים, החליטו לתגמל את המחנכים האמיצים ברוחב יד, ולהראות להם בכך כמה הם מאמינים בהם, וחושבים שזה תפקיד חשוב וראוי. גאווה. הם ישבו וחישבו מה יהיה בדיוק הסכום הזה, שיגרום לכל מורה מקצועי, שרגיל לבוא, ללמד כמה שעות,לעשות מבחן פעם בחודש וללכת הבייתה מיד לקפוץ על המשרה (כמובן, לא רק בגלל הכסף, מורים בימינו לא צריכים כסף, הם מתקיימים מסיפוק אישי) – ומצאו את נוסחת הזהב: 72 שקלים ועשר אגורות, לשבוע!! ואוו! כלומר שעל כל חודש חינוך, יקבל המחנך היקר, גאוות האומה- 288 שקלים וארבעים אגורות! וואו! אם הוא יתאמץ עוד קצת, אולי יחנך שתי כתות במקביל, ויעבוד בשמירה בלילה הוא יוכל לשלם את אגרת הארנונה! נפלא! על זה מתווספים 67 שקלים ושמונים וחמש אגורות, שהושגו מהשביתה שהייתה ב-2001, ועוד 67 ש"ח שהושגו בשביתה של 2008 (מדהים! פשוט מהפך במעמד המורה! ). אה, ויש גם תקציב לשיחות טלפון- תחזיקו חזק- שני שקלים וחמש אגורות.

אני לא כל כך יודעת איך להתמודד עם התלוש הזה. אולי אחפש עבודה בניקיון (מרוויחים יותר) אולי אתקשר לבעל הבית שלי ואשאל אותו אם הוא מעוניין בשיחת מוטיבציה איתי במקום תשלום שכ"ד חודשי? ידעתי כשבאתי להוראה, מתוך אמונה עמוקה בדרך הזאת, שעשירה אני לא אהיה ואלו לא חדשות שמעמד המורה בארץ נמוך יותר מהמעמד לעיתונים שיש לי בשירותים, אבל לא תארתי לעצמי כמה משפיל זה יהיה.